|
We are on the edge of a new season,
Of new colors and glare sky,
Of children's laughter and opening clouds,
Vapor of brightness.
היא חיפשה בכל החדרים. משב רוחה בעוברה היה צונן כקרח, ונדמה
כמו היתה היא סופת חורף.
|
הפירות היו אלו שמשכו את עיני שני הצעירות, היה זה הפרי האסור
המשובב את הנפש הצעירה הצמאה להרפתקאות ולסיכונים. מר [דמות
ג'] היה ידוע כאדם השומר על חפציו וגינתו כמו היו בריאות.
|
וכבר הפנתה את גבה ופסעה חזרה לביתה.
לפתע שמעתי את קולה בשנית: "את יודעת, עם השלכת נשר ממני גם
האביב דווקא בתקופה שזהו אביב קשה ברחוב סתיו."
|
והכל עוד נופל
דרך אותם חורים וחללים
דרך הזמן, הכל נופל,
ומאבד.
|
השמים שוב נזלו,
לאט לאט החשיכו
ברחו.
|
עכשיו, כשהשמיים מסביב ממורקים למשעי
|
All those winds
Ethereal hours of being
|
The ground bleeds the time
Anytime the end staves.
|
I'm so tired of enduring cease
Endways pain.
See the reflection of doom
In mirrors of madness.
|
המלחמה נגדה-
גנב החומק על-פני המוות.
וכי נדמה כי כלל לא נלחם
וכי עטה את שלשלאות החופש
|
כולנו קרעים מאותו מארג חיים.
ואיפה האדמה לא
שותקת.
ושנים של בדידות.
|
מנסרות מפצלות אור לחושך
כמו היה הכל אשליה מעומעמת.
|
ותווי פניו היו ועוד הם
המנגינה היפה ביותר שידעתי מעודי
שיר ערש לכאב ולבדידות
שרק הקטן ידע להפיגם
|
תלמים מרים נחרצו בפניך,
עת לאסוף השברים.
אנא, אל ערום תוגותיך בפנים,
אחרי חלוף השנים.
|
עגל חג במעגל
קבוע
מאותו המזבח. האחד
|
הקץ מהיר הוא ממני והנה
שב הוא אל עצמו ואל השקט.
|
בין לבין
בקו התפר של עורך
אצבעות קרות מכופפות
מזמנות את השיכחה.
|
והים רושם ורושם.
והזיכרונות בוכים בין קפלי הים
ואת שותקת איתם
|
כך, כעת, שוב מעלי,
שמיים.
|
אשר יצר את האדם בחוכמה
וברא בו;
אף אני מחוררת
|
עשינו אהבה
עד שהקירות נסדקו.
|
ילדותי לפתח רובצת.
עתה שעתו של העורב.
|
פרוסים שמיים, מרחב שחור היריעה
ומנגד - אדמה כה דלוחה וגוועה.
אני השקט בין אותם ארבעה כתלים.
|
היעלמות!
היפרדות שכבות הזמן
הקפלים בדקויות הנפש...
|
ילדים קטנים לא בוכים בגשם
|
רק עננים שותקים מתוקף
היותם קרע כשלעצמם.
|
מקולות מים רבים הסופה הפכה להרגל
חיים בתוך מסך רטוב של התבלות
מתי שוב אקטוף, כמו פעם,
פירות בשלים של יגע
|
לבושה בכל כך הרבה שכבות של קור.
אין קצוות של תהום,
כל שיש הוא רק קצוות דוקרים
של אי ידיעה.
|
כנפיים סופם לנשור בקיץ, כל עוד פחדם נוסק לאידם
|
ומי יקרע את השמים כשאדמה תצרח
ומי יצמא למים כשהקירות יסדקו
ומי יעיר, ומי ישכח
ומי יכרע, ומי יברח
|
חדות מחוררת כמו מחט
עולם ללא חוטים.
עולם עצלן פרום עד פירוק
נשבר מחומר לחומר.
|
הרגשתי כדיונות החול,
גרגר חול ללא תכלית.
חיים נבובים,
ושקטים.
|
פרמת את
קו
התפר
אשר בנפשי.
|
מכאן או מכאן
מאמצע אל מרכז
פרפרים תלושי כנפים
סובבים סביב אמת.
|
לנתב את עצמי לתוך:
בוקר המוצק כמו אור
עם מגע מחוספס של התחלה.
|
בונים בובת מציאות בשלג הלבן:
אף, פה, כובע, צעיף ושני גזרי אוזניים
|
הגשם לא רוקד על שנתי בלילות
השינויים לא נושרים כשלכת מאותם פיסות
של דימיון ענף.
|
מה לו לאדם
יתרון.
מתחת, שורשיו יבשו.
|
עת לסגור שער -
לא נטמע בי דוק שתיקה מאובקת,
לא אסוג מכיסופי אל שובע קיפאון...
עת לפתוח שער.
|
קירות שבניתי, פתח לחופשי,
מתפתלים, מתכווצים, כמו היו כאב.
משחקת עם האמת כמו היה פרפר
במשק כנפיים אחד חמק, נשא כנפיו.
|
כמה זמן ניתן להלך כלהטוטן בקירקס על
החוט
הדק -
שבין השפיות לאי-השפיות
|
יש דרכים אשר עוברים רק באחת
שערי שמיים אינם מרבים להיפתח;
אבל שערי האדמה הפעורה
פעורים לבלי חוק
וקרובים פי שבעת מונים.
|
השקט הקר שנותר
זרמים דקים של אושר מהול בכאב.
כמיהות בדבר אור
כמו נר אחרון שזה עתה גווע למוות.
רגשות מטפטפים לאט כשעוות הנר
עת מחוגי הזמן עושים דרכהם
אל החושך הניצחי של אבדון העבר
אותו לא ניתן להשיב עוד
לחיק ההווה האובד.
|
והאפק הבוכה הופך לחושך
המנגינה תמה, המיתרים נקרעים,
הדקות דקות
|
סובב סביב עצמך
סביב אותו הקצה.
שותה דם האמת
כדי להתכחש.
|
ואין עוד מלוח, הריחות- ריחות קיץ מתוקים
עסיס פריחה, שכרון חושים
חיים חדשים
|
דלתות העולם נטרקו זה מכבר
בשאון מחריש כל אוזן אף של כבד אוזניים.
שלשלאות עבותות נכרכו - -
ומבעד לתלים עשויי הצללים עוד ילחשו תילי תילים של חשכה
מאובקת.
|
עולם של התכנסות
אני מביטה בצללית הקלושה של
החיפוש
הופכת לפתיתים של חושך
מתפוררת לאיטה באנחה.
|
עת השילו רגשות מעליהם מסכתם
כעלים בשלכת היו- נשרו, נשבו ואינם.
|
שעות יחפות, צמאות למים
הרוחות שוב נרעדות בבדידותם
ואני זאת שחזרתי ולעולם לעולם
לא אשוב ריקם.
|
הילדה הקטנה והפחדנית,
הרגישה והשברירית,
הפכה לילדה מפונקת.
|
ואפילו את הירח לא יכול להביא לי
אלוקים.
|
קמלת ביאוש חסר כאב
פסעת על אדמה קפואה, דוממת.
ידיך מגואלות בדם
עת פצעת עצמך ברסיסי שלכת.
|
ועל כוכבים אין ספור, ברך
על הבדידות המבורכת.
|
כמו אנשים המגיחים החוצה לאוויר העולם לאחר הגשם והסופה והמבול
- כך רגשותי.
לאחר כל הסבל והכאב והיסורים והמוות שעברתי בחיי, חשה אני
כמעיין זרמים דקים של רגשות מהוססים ורצונות מודחקים מגיחים
מנבכי הנפש; ממקומות בהם נעלמו מפני ציפורני הטירוף והשיגעון.
|
תחושות ורגשות עוד מעט מטושטשים קימעה, נמצאים במצב גלי של
קפלים קפלים, כמו מסך שלם של בילבול חי ונושם.
|
והינה השיגרה נוקפת יום נוסף, והחיים נוגסים בי עוד ועוד
ומקהים את חושי עד כדי עיוורון, והזמן בורח כמו מפחד ממה שהיה
כרוצה לשכוח או שמא מתוך סקרנות - לדעת מה צופן העתיד בחובו.
|
הפרח עוד מקופל ומכונס כמו הגולם שלפני פרפר.
|
אל הארכיון האישי (55 יצירות מאורכבות)
|
|
המרוקאים האלה,
מהקשת המזרחית
הדמוקרטית,
אני לא אוהבת
אותם.
צאלה ביטון,
קיבוצניקית. |
|
