|
אילת עם סגול ולא אילת כמו העיר.
כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה משתמשת בעיפרון. . .
עד עכשיו טיפין טיפין למגירה.
השנה היא החליטה לאוורר את הדפים לאט לאט ולתת
ליצירה לפרוש כנפיה ולעוף אליכם הקוראים.
שלל צבעים והמון מהכל.
אילת.
והרוח מטיחה בך צרורות של קצף נשכח וסתם חומרים מזיקים...
|
פוקחת עיניים, מתבוננת
עכשיו... חדר מיטות, מצעי משי וסאטן, עגלגלה וענוגה,
הנה היא באה, מרקדת בלחש...
שיערה שזור לאחור מלופף כמו פרח...
|
"איך זה שלפעמים אתה איתי"...
|
כאב חד
הגופה מתרסקת
הוא רואה אותה.
לאדמה נושקת.
|
כחול, ירוק, כחול, חרב בשביל להרוג, אצבע בשביל לנעוץ, עין
בשביל לדקור, דם לרגשות אשמה, וסקס וזימה.
|
הסמרטוט שלנו,
נסחוט אותו, ננקה את הטינופת, נחזיר למחסן,
עד לפעם הבאה.
|
אתמול ישבנו אצלך ושתינו קפה.
מצאת איזה חוט כזה יפה, עדין, בצבע ורוד-שקוף-מנצנץ של
מלאכים...
|
בדיוק ברגע שהתחלתי
כבר להיות שבויה רומנטית שלו.
סנטתי שורה ראשונה של שיר אהבה נוגה.
הוא שב אלי,
|
הדרקון שלי יורק אש כי הוא חייב, אם לא הוא ימות או שאיש מ"תנו
לחיות לחיות" יהרוג אותו ביריה חדה בצוואר. הוא יפול ויקרוס על
המדרכה, ביום קיץ סגרירי ושמים אפורים בלי ענן, אפר.
|
השנה התחילה לי היום ברגל מכוערת,
אני, אני, אני, כל כך קשה לחיות וכמה קל.
|
"לילה טרוף של חלומות, פחדים, בחילה ורגשות אשם.
האישונים הקטנים האיתנים שלך, המבט האמיץ והמיוחד שלך..."
|
לעתים תוך כדי התבוננות האש שלך נוטה למות, אתה שורף מחרוזות
של אויר לובש גלימת ענן כחולה ואתה מחליט ברגע הזה היחיד
הבלעדי לצאת למלחמה, וזו בדיוק התחושה.
|
יש לי שיר חדש בלב ואני נושאת אותו אליך.
שם ופה, בכל מקום בו יש חיים,
בין שלבי התריס מגיח עם קרני הבוקר העצל שוטף אותי כל בוקר
מחדש. שולחת לך חצי חיוך עם נשמה מחסירה בשבילך פעימה.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אמא של במבי לא
נהרגה, היא
התאבדה כי קיצצו
לה במשכורת אחרי
שהיא זללה את כל
העשב.
עובד ממורמר על
הסט של דיסני |
|
