|
jesus loves me
 
משחקת מחבואים עם רגשות.
זה יהיה כמעט פסטורלי, אתה לא חושב? להישפך לך על הברכיים, בין
הידיים, על הבטן והזרועות והגב. שתצטרך לשפשף אותי מעלייך,
להתייסר באובדני.
|
אבא אומר שאני צריכה לב חדש, כי זה שיש לי מקולקל.
|
צלצלתי באינטרקום, ואמרת לי ללכת. אחרי שתי דקות בהן מבטי
והאספלט נפגשו במין שותפות גורל, פתחת שוב את האינטרקום ואמרת
"תיכנסי". עליתי במדרגות לאט, ניסיתי לדמיין איזו הבעת פנים יש
לך עכשיו. לא הצלחתי.
|
"מה אני צריכה לעשות?"
"לא יודע. להרים טלפון, לשאול מה שלומי. להתגעגע."
"לקנות קונדומים."
|
האוטובוס האחרון מתל אביב לירושלים כמעט ריק בדרך כלל, ולכן
למי שנוסע בו יש בדרך כלל סיבה מיוחדת. יש בחורה אחת צעירה
שתמיד נוסעת באוטובוס הזה, ולמרות שכמעט כל המקומות בו ריקים
היא עומדת.
|
מפזרת את הסדר שעשית לתוך המזוודה, זורקת פנימה כמה ספרים (זה
בטח היה בתי"ו. תרבות או משהו. אולי סתם תימתום. אה, לא, זה
בטי"ת. רואים שאת צריכה לקרוא יותר, נו ידעתי.)
|
איך היא פיתחה תחביב כזה מוזר. לשכב על הכביש. ועדיף בלילה.
לא, באמת שאין לה שום מחשבות אובדניות או משהו כזה.
|
ביום הזיכרון הצפירה מכתיבה לך דקה של שקט, של רעש פנימי בנושא
אחיד. הצפירה שלנו הייתה אינדיבידואלית. והיא הייתה לגמרי
מבחירה. לאט לאט גם היא הפכה לטקס, מין טקס פולחן למשהו שלא
הצלחתי לפענח.
|
התכוננתי לרגע הזה, אפילו קניתי אריזת מתנה. איך תמיד ברגעים
האלה אני מתגלה כחלשה ועלובת אופי. תכננתי להיות אחרת הפעם.
|
כן, היית אדיש, למעט כשאמרת: "בואי לכאן"
בגופים וזמנים-ציווי, בגוף שלך ובזמן הנתון
האחת מילת בקשה, השנייה מילת אהבה
|
שש עשרים ותשע בבוקר
מסתננת מהדירה שלך כמו גנב
|
ולאן רוחותיה נושבות,
בניסיון בוסרי למצוא משמעות:
|
הרחובות מאובקים בשמונה בבוקר
סואנים אנשים כגרגירי אבק בכדור זכוכית צבעוני
|
אני עדיין מרגישה את הנשיכה שלך בצוואר שלי
|
דפים קטנים וצבעוניים
על לוח מודעות
יש שם טלפון למקרי חירום,
|
לפני שאני רוצה להתוודות בפניך
אני רוצה להתוודות בפני עצמי
|
אין ניצחון, לא מטאפיזי, לא במישור הנפשי
|
ודאי לא היית משאיר לי אף בקבוק יין
וגם לא מייחל שהמוזה תחזור
|
לא אמשיך לאהוב
אם תאמרי לי מספיק.
לא אשבור את מחול השתיקה.
|
שש שורות-
ופנייך מאבדים צורה
|
אני אומרת לעצמי שאתה לא יודע להתלבש
וגם לא לבחור נעליים. שלדבר אתך בטלפון זו
משימה בלתי אפשרית, ושאתה בכלל
מרוחק, וקר, ולא ממש חד הבחנה
|
נדמה לי שעישנת פעם את השמש
בתוך נייר גלגול דק-דק
|
הכל ארוז ומקופל
רק לא אתה
|
אני לא רוצה לחיות נכון
רק לחיות. נכון זה עניין של פרספקטיבה
|
ושואל איפה היה המשיח
כשניתקתי לך את הטלפון
|
אני מבקשת עוד כוס קפה
ואתה אומר
"תביאי גם בשבילי"
|
הפסקתי לנשום אותך
הפסקתי לחלום אותך
רוקנתי אותך
מנשמתי
|
שכבר עשרים וחמש בלאטות רצופות
אתה לא יוצא לי מהשירים הלא כתובים
ושאתה לא יודע כמה יפה אתה
כשאתה מצטייר לי בדימויים.
|
עיניי עט נובע, נמשיי קפיצת המשפטים
תלתליי המילים המחליקות לעינייך שעת קריאה
|
אני רוצה רק לחייך אלייך
במלוא יופיי,
שאולי כבר שכחת איך הוא נראה.
|
אני חושבת שזה לא ממש
הצליח לי.
|
מעניין אם באמת אז היית מתקלח.
מעניין אם המבט שלך היה מתנצל, ומי שינן את הגוף שלך במבטים
|
הייתי מטבילה את עצמי
שבע פעמים במימי הקישון
מרדדת את עצמי לדעת
|
אני רוצה לחיות את החיים שלי
אני רוצה שיהיו לי
|
עמודיה מתכסים טירת כסף
ודלתותיה נצורים בה לוחות אורז
אני חומה ושדי כמגדלות
|
והפלא שלך
נשפך החוצה עם הדיו.
|
כי חוץ מתווי הפנים שלנו
(והעיניים, אף ששלך כבר סימנו את צחוקן)
איני יודעת מה ששלי גם שלך
|
וחושבת; "לא נורא, הכל לטובה"
|
רגלינו, עינינו עייפו
אך כך עוד
פורעים את חובנו
|
אתה לא יודע איך אתה נפרם
חצי אל חצי אדם והאודיסיאה כולה
קוראת אליי מבין שפתייך
|
רמזורים מתחלפים בלי קשר לתנועות המכוניות כמו שאתה
במחשבה שלי.
אני מפנה שוב מקום בשבילך
|
התבגרנו מהר יותר
גורדי השחקים
הם מוביילים בחדר ילדים
ענקי
|
הורדת את המשקפיים
אמרת
שאני כל כך יפה שאתה
רוצה לראות אותי פעמיים
|
27 מדרגות יש עד הדלת שלך
שישה סדקים בקיר אם לא סופרים את זה שכמעט צמוד למראה
|
על הבר עם עיניים רוויות ג'יימסון ומבט של קייט מוס
אני בטוח אתחיל לבכות אם ישימו את השיר
הנכון
|
תחורר לי
את הקצוות
עד שלא ארגיש
את הקריאות שלך
|
אני עוד מתפללת ליורה הפרטי שלי
|
לא זכרתי אם היה זה
הקם לנשקך השכם להורגו
או הקם להורגך השכם לנשקו
|
לא רוצה יותר לשמוע
איך אתה שונא אותי
|
טובים דדייך מיין
מרעל המחלחל לאדמה יבשה
|
הקול שלך נובע מכל הרמקולים
ואני עוזבת את החלק שלך של העיר -
|
תריח את בדידותי
כחלב שרוף.
|
אני רוצה להתווכח
על הסכסוך הישראלי-פלשתינאי
ואתה רוצה לדבר בשפת גוף.
|
אוקטבות מטפסות במעלה גבך.
|
אתה רק לוחש. לא דופק על הקירות
לא דופק עליי כעל לוחות עץ ישנים
|
כל פעם שאני שרה,
אני מפחדת שלא אצליח לרגש אותך.
|
אל הארכיון האישי (54 יצירות מאורכבות)
|
|
במנהטן
שבניו יורק
אתה יכול בכל
יום להמציא את
עצמך מחדש |
|
