|
ילידת חורף 91. חולמת בהקיץ לעיתים כה קרובות, עד כי
נדמה שלעולם לא שמה לב למתרחש סביבה. אך היא כן שמה
לב. היא כן רואה. בוחנת את המתרחש בעיניים
ירוקות/תכולות/אפורות. ואז היא שוב חולמת. חושבת על
המתרחש. נמצאת בעולם משלה. עולם עשוי חלום.
אוהבת לכתוב, להביע ולתאר את שעל ליבה. עוד יותר מכך
אוהבת לפתוח שער לעולם משלה. שער אותו היא חולקת עם
כל העולם. מרחפת על כנפי דמיון ומחשבה, היא מרחיבה
את השער עם כל מילה שנכתבה. בזכות סיפוריה השער
קיים. את סיפוריה היא חולקת עם כל העולם.
כי סיפוריה הם השער לעולם שבראשה.
כולם יסכימו פה אחד, כי אכן הייתה פעם נערה. יש המלחשים כי היא
עדין חיה ביער המקיף את העיירה. אחרים טוענים שנפטרה ממזמן,
וכי אפילו יש מצבה הנושאת את שמה. ויש כאלה האומרים כי
מלכתחילה הייתה מכשפה.
|
היא מקשיבה להתנפצות של טיפה ועוד טיפה. התנפצות של מוות מתוך
חוסר ברירה.
|
יש אומרים שהיא רוח. אחרים אומרים שהיא מכשפה. אך היא קיימת,
זאת הכל יודעים. אין איש שלא שמע עליה, על אותה נערה מסתורית
הגרה ביער. השמועות אומרות שהחיות הן בני בריתה, והעצים הם
חבריה. אך איש לא יפקפק בעובדה שיש לה כוחות.
|
והוא מסביבה, עוטף את גופה, נכנס לתוכה, מוחץ את נפשה.
|
בעבר אהבתי שקט, אהבתי להיות לבד. אבל כאן זה שונה. כאן, בחדר
הלבן עד כדי שיגעון, השקט צרם לאוזניי, הבדידות הכבידה על לבי.
|
ואז, אני הולכת. לא בגופי, כי אם בראשי. אני לא רוצה להיות
לידו. כשהוא מבצע בי את זממו.
|
כל גופה היה מודע לסכנה שבדבר, אך כיוון שחרותה הייתה מוטלת על
הכף, רואן נטלה את הסיכון ברצון. היא ידעה שאינה יכולה לחכות
עוד. היא חייבת לברוח.
|
"תום!"
נשמעת הצווחה
והיא נכנסת בריצה
|
רגליה נוגעות לא נוגעות בריצפה
בריחוף קליל מתנועע גופה.
|
רצתי. רצתי מהר ככל שיכולתי. אני כבר רצה במשך שעה. הגשם מכה
על פניי ועל שערי השחור הפזור.
|
הכותרת מדברת בעד עצמה. פשוט נמאס לי.
|
|
|
כל הרוצח נפש
אחת כאילו רצח
עולם ומלואו...
אז תעשו את
החשבון לבד.
ברוך גולדשטיין
מנסה להתקבל
לגיהנום. |
|
