|
על עצמה:
אני חולמת כל הלילה ולא יעזור לי כלום. מהדורות
שלמות - משכונת מדברית באיראן ועד חתירה סיבובית
באוויר לעבר מדינת החוץ-עולם שלי - זורמות בי,
מאותתות כל הימים, אבל זו אני. לנוע במעגלים רבים בו
זמנית, לבהות, לא לענות לשאלות או תשובות, לא לשים
לב מי הסתפרה היום כאן ואם פתחו סניף חדש שם. אני
מרגישה את הכל ואת כולם, דבילית או שעדיין חשופה לכל
שנעלם לכם?
אני מתענגת על כל רגשות רבדיה של השפה שלנו.
19.9.1971 שם זה התחיל לי. בערב ראש השנה העברית
פרצתי החוצה.
המכונית דהרה. דני צעק :"הויסה" וכל השאר התנפלו עליו, צוחקים
ומגדפים. השביל היה פתוח, השדות שרופים למחצה והחמצן ניצב
בקויים מקבילים, אנכים ולא נוחים. המרחבים הדהדו מרחוק
והעתיד שהתקרב אל מפתנם התנגש במכונית, מסרבל את תנועות
הדהירה.
|
מול סלע ניצבה בחורה-ילדה. קטנה, שערה שחור וקצר, עיניה כהות
וסביבן טבעות של פוך כהה, מעורפל. כבדות אפפה את עפעפיה של
הילדה וסלע ידע בתוכו כי בטרם הבחין בה נאקה בבכי.
|
ילדה בשמלה לבנה, ישבה בתוך העשב. אז מה אם פירורי עפר יעטרו
את הכותנה כשתקום, אז מה אם עלים זעירים, ירוקים מאד, של ניצני
דשא ידבקו בה ויהוו אות לפראיותה. אז מה, לא אכפת לה, לילדה.
|
יצאתי לי לשוק המזון,
לטעום, אולי, איזה חילזון,
משהו מעניין, פיקנטי, משובח,
(ו - לא עלינו, אולי לראות- מישהו מוצלח)
|
|
|
במה, במה
שעל הקיר,
מי הכי הכי
שעיר?
לא אני, זה
בטוח...
שיעול
סליחה,
כדור שיער.
מיאו. |
|
