|
אני איה.
לקח לי הרבה מאוד זמן ושיכנועים להגיע לפה. בסך הכל
מאוד קשה לי לכתוב על עצמי (זה מתבטא ביצירות
שלי...) מהסיבה הפשוטה שאולי אני לא כל כך מכירה את
עצמי... כל מה שאני חושבת יכול להשתנות עוד שלוש
שניות...
מה שאני כן יודעת על עצמי:
הכי אוהבת- לצייר (השלוש שעות הכי טובות בשבוע הם
ביום ראשון- חוג ציור), לשמוע מוסיקה טובה, לנגן
קצת, לראות סרטים טובים (אבל רק טובים באמת),
לקרוא,לשחות ולאכול מלפפון חמוץ.
הכי שונאת- להחליט החלטות (אפילו הכי לא משמעותיות
שיש), ללכת להשתין בחורף (כי האסלה קפואה), שאני
רוצה לבכות ולא יוצא, שאנשים חושבים עלי דברים ממש
לא נכונים, והכי בעולם- מרציפן. א-י-כ-ס-!
הדברים שאני כותבת הם דברים שרחוקים ממני מאוד, זה
דברים שלרגע אחד, פתאום, הם צצים לי לראש ואני
מדמיינת תמונה ומייד חייבת לכתוב עלייה. רק בזמן
האחרון הצלחתי להפתח קצת (לעצמי) ולא לפחד (מעצמי),
והתחלתי לכתוב עלי. אני עוד בהתלבטויות אם לפרסם את
זה.
זה הכל... -איה-
הוא הרים את הגרזן בתנופה והכה בכל כוחו בצווארי.
כאן זה נגמר.
|
איזה רגע קסום. אני למעלה, הכי למעלה שרק אפשר, זאת בדיוק השעה
האהובה עלי, יש רוח קרירה והשמש מחממת בעיניים. מושלם.
|
שניינו בוהים בתקרה. אין מוצא.
דממה. שמעתי כל נשימה, שלי ושלו. הייתה לי מין תחושת עצב
שכזאת, תחושה שמצד אחד אתה ממש מתאמץ לא לבכות ומצד שני אתה
כבר חייב.
|
לא דיברתי עם הלב שלי כבר הרבה מאוד זמן, הוא נמצא עכשיו אלפי
שנות אור ממני, הוא בטח יותר שמח עכשיו, כשהוא לא איתי, הוא לא
צריך לסבול אותי, הוא לא צריך יותר להתמודד עם שרשראות.
עכשיו הוא השאיר אותי לבד. מבולבלת, מעלה רחמים, לבד.
|
עכשיו אני שוכבת, לא מסוגלת לקום או לזוז, בוהה בתקרה במעיין
ציפייה.
ציפייה שהיא תעשה משהו. היא, התקרה תביא ישועה, ממנה תגיעה
הגאולה.
|
|
|
את הפרפר שלי,
סוכר! מותק!
(תרגום חופשי של
מיטב להיטי הפופ
העכשווים) |
|
