|
כולם קולגות שלי לעולם הבא.
-- שיין
מקבץ משיריו שהוצאו עצמאית נמכרים באופן פרטיזני
ברחוב
קביים של אור
לילות ללא שחר בסופם
|
אחד ועוד אחד
הם הרבה יותר משניים.
בייחוד שאחת היא - את
והשניים - הוא אני.
אני מבקש מהמוהל
|
By now the flags have been furld
the flagpoles forlorn
|
I broadcast to you
over all the wavelengths
this is my last call.
|
השן שנגסה
בחייו של אבי
וטפטפה שקיות מרורים
אל צינטורי ליבו
|
אהבות מתות זקופות בקיץ
כמו ים בוכה
צדפות ליבו על כיתפי החוף.
|
אולי היית רק בחלומי
בינות לזהב החרציות גביעי הטל
אשוחית לעדרי העננים
מחול הצפצפות בנהרות השדרה
|
אלי אלי רכב ישראל ומסוקיו.
קול נידרי ציפור כרותה.
טסה כל הלילה.
אל יתגדל ויתקדש
|
לפעמים רציתי שיגמר
כבר הכל.
הים השדות הזכרונות והחול
לפעמים את שירי האחרון
ולפעמים הראשון.
|
אני שולח לך אהבתי
בכינון ישיר
|
אני אוהב את האור
שאת חותכת בחולפך.
בנהרות הזמן.
ואת הצל שאת משילה.
על מרצפות הכרך.
ועל אריחי חיי.
|
בבוקר היו המתים
באים להפקיד את כספם
ובלילה שיעבדו את נשמתם
|
בהרים השמש כבר לא מלהטת
ובעמק שוב נמוג הטל.
|
עכשיו אני חוזר.
לשם ממעל ניצת הדמדומים.
שהשיטו על שערי ערב, שבושש לבוא.
ערב חגור בפרוכת דובדבן.
|
ואצות גבעולי אלמוגייך
קודחים אור בשמי - ים
|
אשקיף בשיאי, מצדו האחר.
כמה רם הוא!
ואני הנופל,
שמטו אצבעותיי פסגות
אני בחלל
|
חרבוני קיץ ונהי צרצר הלום שרב
גבר חלוד מכאב. נשר קצוץ כנפיים,
נושא בצקלונו איוושות של רוח תועה
ביער אבוד.
|
עכשיו הזאב מחכה
בסיבוב לכיפה אדומה
אפשר כבר לשמוע
את מחול החרבות
ואת זמזום הסכינים
מעבר לגבעות.
|
ועל בימת הסוף רוקדים
ניני כוכבים
את מצדה שלנו
לא תיפול לעולם
|
הלכתי בצדי בעקבות
שאת ואני הותרנו
בלילות מתוקים מכאב
|
תינוקות מהמרים בקלפי ימיהם
בין שולחנות הזמן
|
בין הגדה שלך לבין הגדה שלי
הולכת ונרקמת האגדה שלנו.
|
באוסלו החזרנו את מדינת היהודים.
הפתרון הסופי במרשם התושבים היהודים בג'נין מראה
אפס.
|
אוניות צרובות חשמל
הלומות שכר
מרקדות כנימפות מטווסות
מעל דגים מחןפשים וסירנות עוגבות
המצפינות תקווה בגומא
|
דגים נבעתו מהחוף
פן לא יוכלו עוד לשוט,
והציפורים לעוף,
והלב להשבר.
|
פינג'ן מפויח. תרמיל של נחושת.
אשפות של זמן שחלף.
האמיני יום כבר לא יבוא.
רק חול שכסה, ומשהו.
|
בראשית
ברא האדם
את אלהים
והארץ הייתה
טובה ובוהה
ויקרא האדם
לאור לבן
|
חליל צד בידו,
וחלל באמצע צג ליבו.
דורך באישוניו
את מרעומי שתיקתו.
השפן הקטן שכח
.
לסגור הדלק.
|
עכשיו אני מנסה להרכיב
מחדש את פזל הנעורים
בשרף הבכי, בשרף הדבש.
|
ובלילה אני-אופה את חלות -שירי בבצק האתמול
|
ובלילה אני אופה את חלות-שירי
בבצק האתמול
|
וגיסות סיתווניות נושאי ילקוט בשורה
ירוצו על שבילי הסוף
|
גם האילן המתנשא ברוח
זקוק לפעמים לליטוף
העשב בשדרה.
ולטפיחת ציפור
|
הזורעים קוצי חרדה,
בתנוכי העצים השורטים,
בציפורני צמרותיהם
את בהונות העננים
|
החזרתי תעודת זהותי
לפקיד השומה לעריכה
וקבלתי נשמתי מצרור
המתים וכיסים אין בתכריכי
|
הגשם הראשון של נובמבר,
סטר על פני קילוחי נעילה.
שום מקום לא רץ אחאי לכל מקום.
|
בשביל לכתוב.
חצי ס"מ - יותר גבוה.
אני צריך לרדת חצי מטר
יותר נמוך
|
ולא היה מזבח, ואש
רק רופא אחד טיפש
|
ולא היה מזבח, ואש,
רק רופא אחד טיפש
|
רק הפיקוס עוד יורה שם
חניתות אדומות אל הרקיע
|
בסוף הדרך אחכה לך
עם סרפד ונבל
|
הלילה שאל חיקו גלשתי
אינו מסביר פניו כאתמול
כאילו החושך והקור
כרתו ברית עם הבדידות
ויפלו יחדיו כחיץ
|
הינומות שרונים
חרש שיזרוני
בהילות חבצלות
בגדשי קמה.
|
העולם שייך לצעירים
אמרו המתים בבית הקברות
לפגים בבית היולדות -
העולם שייך לצעירים
אמרו הפגים בבית היולדות -
לקלעים בשדה הקרבות
|
מגרש המכשולים של החיים.
הזמן שם לא נשטף בברכה.
זוהי שעת יקיצת הצבעונים.
ואת מרחפת בין אצות הזמן.
אני מוריש לך מחשבות,
שקי זיכרונות וכיווני חיפוש,
|
איוושות ילדותנו בינות לצפצפות
ערוגות עמוסות ילקוטי זיכרונות
רוויות במשפך הזמן
|
תכריכי החאקי
כמו שמש ערביים
|
ובסוף ישארו רק הרמזורים
פעורי האור.
והעצים ערופי הידיים
הרוחות הרעות יסיירו
על קביים
|
ובסך הכל אתה כבר מותאם
ומתאים למעון הנצחי.
למידות ולטמפרטורה, ולאחריות
ולי אולי עוד ינשרו עלים
|
אני מתמרן.
בין השדרות שלי לשדרות שלהם
וגר אני עם עצמי
ואת עם כבש. היה.
|
הוא מת
שנשרה האות הראשונה
של האמת
|
אני נושא
אימי.
אל שער השתיקה
|
והלב הפצוע שמבקש
ומנתר ,וענברי עיניך
|
ורק הים נשאר
להביט במשקפים כחולות
|
אדם נופל מגובה של עצמו
חולף ליד עיניו
מביט אל תוך לבו ונעלב
|
סגרו את הרוכסן הלבן
שם תינוק בהריסה משופד,
בין תיבת הילוכים
בדרכו לגן עדן.
|
משלוש יוצא אחד
ויוצא.
ואלונקה וכדור בסיס,וכדור רובה.
וכדור בלב.
|
שנים שהותרתי מצבות גלמודות
זה אני.......
|
הוי עירי המצונטרת.
פרוטזות של צמנט.
מעקפים של אסבסט.
וטרנזיסטור קטן בלב.
|
כגחלילית משדרת אותות מצוקה
|
חבל, פגשתי את עצמי
אחרי שנים ולא הכרתי
ולא למדתי עדיין וחבל,
והיום צהור והלילה חכלילי
והאדם ללא צבע, וחבל.
|
אהבתי את סרובך המתוק
לא רצית לקטוף פרחי
ליל.
קמלי זריחה.
|
אני מרגיש את נשמתו בעליה
כאילו מנפח הוא
את שנותי הבאות
|
כבר קפלו הדגלים
בין תרנים גלמודים
הזיקיני זקוקי כרך
מעבר לאופק,
מעבר לזכרון.
|
כבר קופלו הדגלים.
בין תרנים גלמודים,
הזקינו זקוקי כרך מעבר לאופק
|
בקשתי אש ואת שלחת גצי זיכרון
ממצית גופך
|
כמו נידון למוות
צפוף בתאו
מקדם קרנים מיוסרות של שחר
|
מעל ביתך, אסמן לך
אהבתנו, בכל הצבעים.
|
שדות של זיכרונות,
דמעת המנגינות
|
כשאתה קורס מעלי, כמגדל ענק
אתה לוקח איתך את רעפי ילדותי.
|
כמה ילד הייתי מולך,
שכתבתי לך את ימי
ממרתפי שירי
מקומה 400
או מבית אחר, ובכלל
|
בשבת היו מנגנים שם שטראוס על גרמופוני העת
בחגים היו מחלקים שם בצלופן חלומות מפורצלן
|
כמו נידון למות
צפוף בתאו
מקדם קרנים מיוסרות של שחר ממאן.
יש לך פריבלגיה של גיליוטינה
|
חשוקי תיל ושמים מקולפים
במכחול דוקרני.
|
שני אקליפטוסים משוחים בחקי.
חשוקי תיל ןשמים מקולפים
במכחול דוקרני
|
משב אתמולים אחרון
על תלתלי הזיכרון
|
מודה אני לפניך
ילד ברט, ואלוהים
עם ציצה, כדור
של סמרטוטים ואקציות
שדולקות בצהוב
בלילות.
|
תות סגול ספוג אכדות
מעל חלפו ציפורים אבודות
שבכו ברזל ודמעות
|
בדרך אליך כמו למשל
השמים שהם תחנה
לגן עדן אולי
|
תאנה שחנטה פצעיה
כוננות ספיגה וברוש
|
יוצא לעשרת אלפי ימי לחימה ותשובה.
שירים ושושנים, ותותחי אהבתינו,
מצודדים לשמים
|
תוציאו - מדליות
מארגזי - המתים.
|
ניצחנו במלחמה
אמרה תרנגולת מלוקת ראש
בסיבוב אחרון בחצר המטרה
|
אדם סוחב תמונות חייו
כצב את שריונו
הוא שולח מחוגו
האם הגיע שעונו?
|
זורע פלחי ירח בחשכה,
קוצר קלחי שמש בימים
מזבל באור - גני ערוגות זמן
שם אקליפטוסים מסוממים מירוק
רוקדים דבקה במפוחית רוח
|
הגדולה של האדם,
שלא - הופך לכן
וכן - לאולי
|
שרך תות עיקש - ופתיתים,
אדומים של גרניום חלוד
ורוח ים לועגת.
מעלעלת בדפי השנים,
ומכסה הכל בחליפות,
של אשליה ופירורים,
מפתים של זיכרון.
|
ענני משי נושאי אבוקות
משוחים במכחול מלאכי.
שמש תועה צווחת בג'ונגל,
יערות נחתמים בשריקה
|
ותשתי חיוכים
ותאכלי זיופים
|
וגדודי השבלולים שרצו בנהר
האוניות הרעולות ששרטו את
האופק בתרני זיכרונות
|
פעם כשעוד היתה לך שמלה לבנה,
וירח עקש שהיה תלוי על
|
אז גם האבנים דמו
לשקדים, והרוח היתה
משגעת את העלים
בצימוקי הבטחות.
|
ואש החרציות ורכסי החמסין.
ובערת הדימדומים על בדי הליל
|
ערוגות של ערגה וחממות
עפיפוני זיכרונות. תלמים של חרציות.
בעירת הדמדומים - גבעות של חלומות
שקדיות של ט"ו בשבט הגיע - ענן וקטורת.
אני אברהם בן מאה בן שנה
|
בדרך ללבד הגדול
צריך לעבור הרבה
לבדים קטנים לבד.
|
רגבי אדמת ראשון לציון
טעמו לחיכי כתותים
של קצפת
|
שם סקסופון חושני
קורע את השמים
בבלוז כחול
|
כפות של תמר מפזז זרדי זיכרונות על יצועי הזמן
רציתי רק לחזור אל ארגזי החול
אל גרגרי הזהב
משכשכים געגוע בתוך דליי ילדותי
|
והברקים באשפות הלילה
יחלפו בריקשות של אש
לעבר נמלי הילדות
|
כל הלילה קמל עלה
בגבעול חיי, הרוויני
|
וסלי האור בין זרי העננים
וכפות ידיך בין תלתלי השמיים,
ומחול ההרדופים בנהר
|
נגרסת במכונת הזמן
פורקת שקי אשליות
|
שהוצאת למכירה פומבית
את הנמשים שלך.
הלילה צבע את חיורונך בזפת.
|
גבעות של צבעים ותלמים
שנגמרים בשמים
|
שם מעבר לקשת בענן,
אלוהים הולך עם ג'ינס
ומשקה את ראשי האנשים
במשפכי הזמן.
|
עגורים נשאוני
עיוור בין צוקיך
הפרחתי זרים
בתכלת לילותיך
|
נושא אותי על
כתפיו כטנא
עמוס סיפורים
|
את השמיכות ניתן עדיין למצוא
זוחלות בחדר מסוממות כחלזונות
בהזיות של יורה.
ושני שקלים חדשים - ופלחי אגורות
שנזרעו באשפת החלומות.
|
אחד מנגן במטאטא מתולתל
מעמיס תופי מתכת
עמוסי אתמול.
|
שעון עונד אדם
על רצועתו.
מסתכל לאן רצות
רגלי שעותיו,
מפליגות ידי דקותיו
|
היינו ההומלסים של ינואר 2006
חיים מתחת לקו האני.
מקום שהתקווה מתה בשיבה רעה.
מדינה עם סרטן בכבד
|
|
|
"ואם האלוהים
הוא כולו פות
אחד ענקי?!"
פות מגלומן. |
|
