|
כולם קולגות שלי לעולם הבא.
-- שיין
מקבץ משיריו שהוצאו עצמאית נמכרים באופן פרטיזני
ברחוב
קביים של אור
לילות ללא שחר בסופם
|
אחד ועוד אחד
הם הרבה יותר משניים.
בייחוד שאחת היא - את
והשניים - הוא אני.
אני מבקש מהמוהל
|
By now the flags have been furld
the flagpoles forlorn
|
I broadcast to you
over all the wavelengths
this is my last call.
|
השן שנגסה
בחייו של אבי
וטפטפה שקיות מרורים
אל צינטורי ליבו
|
אהבות מתות זקופות בקיץ
כמו ים בוכה
צדפות ליבו על כיתפי החוף.
|
אולי היית רק בחלומי
בינות לזהב החרציות גביעי הטל
אשוחית לעדרי העננים
מחול הצפצפות בנהרות השדרה
|
אלי אלי רכב ישראל ומסוקיו.
קול נידרי ציפור כרותה.
טסה כל הלילה.
אל יתגדל ויתקדש
|
לפעמים רציתי שיגמר
כבר הכל.
הים השדות הזכרונות והחול
לפעמים את שירי האחרון
ולפעמים הראשון.
|
אני שולח לך אהבתי
בכינון ישיר
|
אני אוהב את האור
שאת חותכת בחולפך.
בנהרות הזמן.
ואת הצל שאת משילה.
על מרצפות הכרך.
ועל אריחי חיי.
|
בבוקר היו המתים
באים להפקיד את כספם
ובלילה שיעבדו את נשמתם
|
בהרים השמש כבר לא מלהטת
ובעמק שוב נמוג הטל.
|
עכשיו אני חוזר.
לשם ממעל ניצת הדמדומים.
שהשיטו על שערי ערב, שבושש לבוא.
ערב חגור בפרוכת דובדבן.
|
ואצות גבעולי אלמוגייך
קודחים אור בשמי - ים
|
אשקיף בשיאי, מצדו האחר.
כמה רם הוא!
ואני הנופל,
שמטו אצבעותיי פסגות
אני בחלל
|
חרבוני קיץ ונהי צרצר הלום שרב
גבר חלוד מכאב. נשר קצוץ כנפיים,
נושא בצקלונו איוושות של רוח תועה
ביער אבוד.
|
עכשיו הזאב מחכה
בסיבוב לכיפה אדומה
אפשר כבר לשמוע
את מחול החרבות
ואת זמזום הסכינים
מעבר לגבעות.
|
ועל בימת הסוף רוקדים
ניני כוכבים
את מצדה שלנו
לא תיפול לעולם
|
הלכתי בצדי בעקבות
שאת ואני הותרנו
בלילות מתוקים מכאב
|
תינוקות מהמרים בקלפי ימיהם
בין שולחנות הזמן
|
בין הגדה שלך לבין הגדה שלי
הולכת ונרקמת האגדה שלנו.
|
באוסלו החזרנו את מדינת היהודים.
הפתרון הסופי במרשם התושבים היהודים בג'נין מראה
אפס.
|
אוניות צרובות חשמל
הלומות שכר
מרקדות כנימפות מטווסות
מעל דגים מחןפשים וסירנות עוגבות
המצפינות תקווה בגומא
|
דגים נבעתו מהחוף
פן לא יוכלו עוד לשוט,
והציפורים לעוף,
והלב להשבר.
|
פינג'ן מפויח. תרמיל של נחושת.
אשפות של זמן שחלף.
האמיני יום כבר לא יבוא.
רק חול שכסה, ומשהו.
|
בראשית
ברא האדם
את אלהים
והארץ הייתה
טובה ובוהה
ויקרא האדם
לאור לבן
|
חליל צד בידו,
וחלל באמצע צג ליבו.
דורך באישוניו
את מרעומי שתיקתו.
השפן הקטן שכח
.
לסגור הדלק.
|
עכשיו אני מנסה להרכיב
מחדש את פזל הנעורים
בשרף הבכי, בשרף הדבש.
|
ובלילה אני-אופה את חלות -שירי בבצק האתמול
|
ובלילה אני אופה את חלות-שירי
בבצק האתמול
|
וגיסות סיתווניות נושאי ילקוט בשורה
ירוצו על שבילי הסוף
|
גם האילן המתנשא ברוח
זקוק לפעמים לליטוף
העשב בשדרה.
ולטפיחת ציפור
|
הזורעים קוצי חרדה,
בתנוכי העצים השורטים,
בציפורני צמרותיהם
את בהונות העננים
|
החזרתי תעודת זהותי
לפקיד השומה לעריכה
וקבלתי נשמתי מצרור
המתים וכיסים אין בתכריכי
|
הגשם הראשון של נובמבר,
סטר על פני קילוחי נעילה.
שום מקום לא רץ אחאי לכל מקום.
|
בשביל לכתוב.
חצי ס"מ - יותר גבוה.
אני צריך לרדת חצי מטר
יותר נמוך
|
ולא היה מזבח, ואש
רק רופא אחד טיפש
|
ולא היה מזבח, ואש,
רק רופא אחד טיפש
|
רק הפיקוס עוד יורה שם
חניתות אדומות אל הרקיע
|
בסוף הדרך אחכה לך
עם סרפד ונבל
|
הלילה שאל חיקו גלשתי
אינו מסביר פניו כאתמול
כאילו החושך והקור
כרתו ברית עם הבדידות
ויפלו יחדיו כחיץ
|
הינומות שרונים
חרש שיזרוני
בהילות חבצלות
בגדשי קמה.
|
העולם שייך לצעירים
אמרו המתים בבית הקברות
לפגים בבית היולדות -
העולם שייך לצעירים
אמרו הפגים בבית היולדות -
לקלעים בשדה הקרבות
|
מגרש המכשולים של החיים.
הזמן שם לא נשטף בברכה.
זוהי שעת יקיצת הצבעונים.
ואת מרחפת בין אצות הזמן.
אני מוריש לך מחשבות,
שקי זיכרונות וכיווני חיפוש,
|
איוושות ילדותנו בינות לצפצפות
ערוגות עמוסות ילקוטי זיכרונות
רוויות במשפך הזמן
|
תכריכי החאקי
כמו שמש ערביים
|
ובסוף ישארו רק הרמזורים
פעורי האור.
והעצים ערופי הידיים
הרוחות הרעות יסיירו
על קביים
|
ובסך הכל אתה כבר מותאם
ומתאים למעון הנצחי.
למידות ולטמפרטורה, ולאחריות
ולי אולי עוד ינשרו עלים
|
אני מתמרן.
בין השדרות שלי לשדרות שלהם
וגר אני עם עצמי
ואת עם כבש. היה.
|
הוא מת
שנשרה האות הראשונה
של האמת
|
אני נושא
אימי.
אל שער השתיקה
|
והלב הפצוע שמבקש
ומנתר ,וענברי עיניך
|
ורק הים נשאר
להביט במשקפים כחולות
|
אדם נופל מגובה של עצמו
חולף ליד עיניו
מביט אל תוך לבו ונעלב
|
סגרו את הרוכסן הלבן
שם תינוק בהריסה משופד,
בין תיבת הילוכים
בדרכו לגן עדן.
|
משלוש יוצא אחד
ויוצא.
ואלונקה וכדור בסיס,וכדור רובה.
וכדור בלב.
|
שנים שהותרתי מצבות גלמודות
זה אני.......
|
הוי עירי המצונטרת.
פרוטזות של צמנט.
מעקפים של אסבסט.
וטרנזיסטור קטן בלב.
|
כגחלילית משדרת אותות מצוקה
|
חבל, פגשתי את עצמי
אחרי שנים ולא הכרתי
ולא למדתי עדיין וחבל,
והיום צהור והלילה חכלילי
והאדם ללא צבע, וחבל.
|
אהבתי את סרובך המתוק
לא רצית לקטוף פרחי
ליל.
קמלי זריחה.
|
אני מרגיש את נשמתו בעליה
כאילו מנפח הוא
את שנותי הבאות
|
כבר קפלו הדגלים
בין תרנים גלמודים
הזיקיני זקוקי כרך
מעבר לאופק,
מעבר לזכרון.
|
כבר קופלו הדגלים.
בין תרנים גלמודים,
הזקינו זקוקי כרך מעבר לאופק
|
בקשתי אש ואת שלחת גצי זיכרון
ממצית גופך
|
כמו נידון למוות
צפוף בתאו
מקדם קרנים מיוסרות של שחר
|
מעל ביתך, אסמן לך
אהבתנו, בכל הצבעים.
|
שדות של זיכרונות,
דמעת המנגינות
|
כשאתה קורס מעלי, כמגדל ענק
אתה לוקח איתך את רעפי ילדותי.
|
כמה ילד הייתי מולך,
שכתבתי לך את ימי
ממרתפי שירי
מקומה 400
או מבית אחר, ובכלל
|
בשבת היו מנגנים שם שטראוס על גרמופוני העת
בחגים היו מחלקים שם בצלופן חלומות מפורצלן
|
כמו נידון למות
צפוף בתאו
מקדם קרנים מיוסרות של שחר ממאן.
יש לך פריבלגיה של גיליוטינה
|
חשוקי תיל ושמים מקולפים
במכחול דוקרני.
|
שני אקליפטוסים משוחים בחקי.
חשוקי תיל ןשמים מקולפים
במכחול דוקרני
|
משב אתמולים אחרון
על תלתלי הזיכרון
|
מודה אני לפניך
ילד ברט, ואלוהים
עם ציצה, כדור
של סמרטוטים ואקציות
שדולקות בצהוב
בלילות.
|
תות סגול ספוג אכדות
מעל חלפו ציפורים אבודות
שבכו ברזל ודמעות
|
בדרך אליך כמו למשל
השמים שהם תחנה
לגן עדן אולי
|
תאנה שחנטה פצעיה
כוננות ספיגה וברוש
|
יוצא לעשרת אלפי ימי לחימה ותשובה.
שירים ושושנים, ותותחי אהבתינו,
מצודדים לשמים
|
תוציאו - מדליות
מארגזי - המתים.
|
ניצחנו במלחמה
אמרה תרנגולת מלוקת ראש
בסיבוב אחרון בחצר המטרה
|
אדם סוחב תמונות חייו
כצב את שריונו
הוא שולח מחוגו
האם הגיע שעונו?
|
זורע פלחי ירח בחשכה,
קוצר קלחי שמש בימים
מזבל באור - גני ערוגות זמן
שם אקליפטוסים מסוממים מירוק
רוקדים דבקה במפוחית רוח
|
הגדולה של האדם,
שלא - הופך לכן
וכן - לאולי
|
שרך תות עיקש - ופתיתים,
אדומים של גרניום חלוד
ורוח ים לועגת.
מעלעלת בדפי השנים,
ומכסה הכל בחליפות,
של אשליה ופירורים,
מפתים של זיכרון.
|
ענני משי נושאי אבוקות
משוחים במכחול מלאכי.
שמש תועה צווחת בג'ונגל,
יערות נחתמים בשריקה
|
ותשתי חיוכים
ותאכלי זיופים
|
וגדודי השבלולים שרצו בנהר
האוניות הרעולות ששרטו את
האופק בתרני זיכרונות
|
פעם כשעוד היתה לך שמלה לבנה,
וירח עקש שהיה תלוי על
|
אז גם האבנים דמו
לשקדים, והרוח היתה
משגעת את העלים
בצימוקי הבטחות.
|
ואש החרציות ורכסי החמסין.
ובערת הדימדומים על בדי הליל
|
ערוגות של ערגה וחממות
עפיפוני זיכרונות. תלמים של חרציות.
בעירת הדמדומים - גבעות של חלומות
שקדיות של ט"ו בשבט הגיע - ענן וקטורת.
אני אברהם בן מאה בן שנה
|
בדרך ללבד הגדול
צריך לעבור הרבה
לבדים קטנים לבד.
|
רגבי אדמת ראשון לציון
טעמו לחיכי כתותים
של קצפת
|
שם סקסופון חושני
קורע את השמים
בבלוז כחול
|
כפות של תמר מפזז זרדי זיכרונות על יצועי הזמן
רציתי רק לחזור אל ארגזי החול
אל גרגרי הזהב
משכשכים געגוע בתוך דליי ילדותי
|
והברקים באשפות הלילה
יחלפו בריקשות של אש
לעבר נמלי הילדות
|
כל הלילה קמל עלה
בגבעול חיי, הרוויני
|
וסלי האור בין זרי העננים
וכפות ידיך בין תלתלי השמיים,
ומחול ההרדופים בנהר
|
נגרסת במכונת הזמן
פורקת שקי אשליות
|
שהוצאת למכירה פומבית
את הנמשים שלך.
הלילה צבע את חיורונך בזפת.
|
גבעות של צבעים ותלמים
שנגמרים בשמים
|
שם מעבר לקשת בענן,
אלוהים הולך עם ג'ינס
ומשקה את ראשי האנשים
במשפכי הזמן.
|
עגורים נשאוני
עיוור בין צוקיך
הפרחתי זרים
בתכלת לילותיך
|
נושא אותי על
כתפיו כטנא
עמוס סיפורים
|
את השמיכות ניתן עדיין למצוא
זוחלות בחדר מסוממות כחלזונות
בהזיות של יורה.
ושני שקלים חדשים - ופלחי אגורות
שנזרעו באשפת החלומות.
|
אחד מנגן במטאטא מתולתל
מעמיס תופי מתכת
עמוסי אתמול.
|
שעון עונד אדם
על רצועתו.
מסתכל לאן רצות
רגלי שעותיו,
מפליגות ידי דקותיו
|
היינו ההומלסים של ינואר 2006
חיים מתחת לקו האני.
מקום שהתקווה מתה בשיבה רעה.
מדינה עם סרטן בכבד
|
|
|
אתמול התקשתי
להרדם אז התחלתי
לספור כבשים.
פתאום אני קולט
שעברה לי אותה
כבשה פעמיים.
אמרתי לה "מה
נסגר?" אז היא
אמרה לי "זה
בסדר, אני כבשה
משוכפלת" אז
אמרתי לה "סבבה"
ונתתי לה לעבור. |
|
