|
לורה הביטה באדם, משהו במבטה היה שונה, היה בו מין רוך וחמלה,
היא היססה לרגע ואחר אמרה: "אני חושבת שאני מבינה על מה אתה
מדבר, אבל עדיין, העולם... אתה יודע, אי אפשר פשוט להתעלם
ולהסתגר כול היום בבית, צריך לחיות את החיים."
"אני אוהב את החיים שלי," אמר אדם, "
|
כמו חורף עם פרחי אביב, כמו שמש קצת סתווית
כמו עננה קלה חולפת על תורני לבן
מביט אל המרחק, באופק האפור
כוכב בוהק, קצת מנצנץ, אולי היא עוד תחזור.
|
את לא מלאך
אני לא אלוהים
חולם כמו ילד
על נופים קסומים
|
אטומים
של בחירות
חולדות במבחנה
נשים
במלמלות
חיים באגדה
|
יונה
ששותה משלולית
ועלה
שנשר אחרון
גם לב שנותר
מאוכזב
והחושך אצלי
בארון
|
מי שכבר היית לא תהיה מחר
כי מי נהר שתית וצערך הואר.
היא עוד מביטה לתוך ענייך וליבה בתום הולם
כמי שכבר יודעת מה הינך זומם
|
My faith is absurd
my god is a myth
And I won't decay
for those how omit.
|
החושך
כבר יורד
וחומות הלב
נופלות
זהו רגע של
אמת
בו תקוות הופכות
גדולות
|
הגעגוע הטהור כמו נישא על כנף ציפור
מעבר לחשכת עולם, פורץ לאור ושוב נגדם.
אל שדה נוצץ טל יהלום צופה מבעד לחלון
שיער סתור דמעות אין קץ, גלימה צחורה ליבה דואב.
|
זה סיפור של איש זקן
שהתחיל על הסיפון
אז שאמא עוד הייתה עובדת
והיה לה קצת מצפון
|
And your lips
whispering
A melody for
our love.
|
אסירה שכם
מפאה
אנצור צלעי
מהדרה
|
לא רוצה יותר
להילחם
את המלחמות שלנו
|
נושאות עיניו תקווה ותפילתו תמה
ידיו פרושות אל על לעבר החמה
חיוך נסוך על שפתותיו ובליבו האור
כי הוא אל אלוהיו רוצה היום לחזור
|
תמיד אמר לי אבא
הבט אל המרחק
באצבע הוא מורה לי
נושא עיניו לאט
|
רוצה לגעת בך
בפנים
רוצה להתאהב
אז את אומרת
תחבק אותי
רק בלי מילים
|
רצון ותשוקה עם עור של קטיפה
ובכי וצחוק וקצת אהבה
עם חרב, מגן וזוג סנדלים
ושק של דברים נעימים אפלים
|
מעגלים ברוח
חורטים צמות פשתן
|
מי שאמר לך לא ידע,
מי שחשב שאת אולי עכשיו,
מי שרצה ולא אמר מילה טובה,
מי שאהב אבל אותך עזב.
|
למדת
להבין איך לב של גבר
ואישה מתי בוכה
|
דמעות בחיוכי אישה יפיפייה
סתורת שיער סמוקת פנים, מוחה עכשיו לחיה
|
כשהרצון שלה דעך אל תוך הפוך הרך
יותר כבר לא אכפת לה מה מותר,
רק עכשיו וטוב לי ולישון
|
והיא אומרת עור עכשיו! רוצה שמיים גם כוכב!
כי מלאכי הקט כבר מת, אבל ליבי אל על חפץ
והינה כנף נוצה פורץ והיא עולה הרחק הרחק.
|
או אז חשבה לה נסיכה, אולי תדאג קצת לעצמה
כי הארמון ממש נמאס ובמלכות ליבה כבר גס.
השליכה אז צעיף אחור, פרעה שיער, פתחה כפתור
נו מה יכול כבר להיות, אולי תתחיל עכשיו לחיות.
|
שתי עיניים
אובדות
שכחה
מימים שעברו
|
רצית אותי אינטימי, רצית אותי כוכב
הוספת גם רגישות ביקשת גם לב זהב
ומה אני רציתי, רק טוב קצת על הלב
איתך אני ביקשתי בגיל ובכאב.
|
גם החול והשמש של ים טסמן
לא ישיבו אותה לזרועות הרגשן
כי אצלו לב פתוח כמו מים זורמים
בעוד היא אצורה ובוחרת מילים
|
כמו צבי ואיילה המדלגים בלי הרף
כמו לביא בנץ חמה המשחר לטרף
כמו זאב הומה לאור הלבנה
כמו נושא ליבו לאלוקיו ותפילתו תמה
|
זכרתי אותם
כשרציתי לשכוח
טבלתי בדם
ופחדתי לסלוח
|
מתי שכחת אותי?
הלא אמרת "שלך לעד"
תחת חופה
של כוכבים, נשבעת.
|
ראיתי אותה בלבן שערה מתפזר ברוח,
הים הכחול לא הרחק משם ואני מחפש אחריה.
|
היום
הם יאהבו כמו ילדים קטנים
מחר
הם יערגו כמו הגלים
|
הכעס מצטבר לאט
גופו נמתח בשאגות
האכזבה היא רעל מר
דמו עולה בלהבות
|
הקטור מביט אל עברה של אוילין, פורט על זקנקנו הקצר בקלילות
ואחר פורס את ידיו לפני גופו כאומר הא לך - משאלתך לפנייך.
אוילין: הלא תדע, יקירי, הלא תדע, כי אין האהבה אלא אש והאש
תוליד הצימאון והיאך תאמר כי לרוות אוכל ממנה?
|
אוילין: איזהו הדבר אשר תבקש?
הקטור: אינני מחפש אחר נקמה אם זוהי כוונתך.
אוילין: אם כן, מה תבקש אהובי?
הקטור: מבקש אני את האהוב והיפה שבכל דבר,
|
|
|
