" בעצם ילדותי יחידי הצגתי,
ואשאף כל ימי סתרים ודממה,
מגופו של עולם אל אורו ערגתי,
דבר מה בל ידעתיו כיין בי המה.
ואתור מחבואים. שם דם נסתכלתי,
כמו צופה הייתי בעינו של עולם,
שם נגלו לי חבריי, רזיהם קיבלתי
ואחתום בליבי האילם את קולם. "

"זוהר", ביאליק.

גן עדן של קש גורל אתה שיבול, אמרה- כולם נקטפים

הימים כמו רכבת שלא מחכה בתחנות הזמן אני חולף, דוהר ללא קץ, הרוח בשערי אל הקץ? לא מביט לאחור

הרהוריו של עש פותח חלון ומישיר עיניים לעבר השמיים, הכחול הגדול והשמש הבוהקת הרוח שורקת פזמון נעים שנשכח כמו מבלי משים