|
"האמנות מצילה אותנו מהאמת" - פרידריך ניטשה
לאביב כהן, יליד 87', נגמר המקום במגירתו ולכן הוא
החליט לצאת מתוכה ולנסות להרשים את האנשים שמחוץ
לקליפה שלו ביכולתו היחידה- לכתוב.
בין מילה למילה אביב מנהל לעצמו יומן אישי
בישראבלוג, בנה מספר אתרים ברחבי הרשת ומוצא את עצמו
מדי יום על מגרשי הכדורסל ובתיכון הגמנסיה הריאלית
בראשון לציון.
"האמנות לוקחת אותי רחוק מהחיים, היא נותנת לי
לדמיין את חיי כמו שהייתי רוצה שהם יהיו או מציבה
אותי במצבים שלא הייתי בהם לעולם ומלמדת אותי
להתמודד איתם בנשק היחידי שקיים ברשותי- המילים"
וכשציון בכה
הוא הזיל דמעות סגולות
וכעס עליי יותר
הוא גם היה שמן
|
הבית שלי
הוא שקט ויציב
אסור להרעיש בו בין שתיים לארבע
אסור גם לאונן
|
וכמו בכל שנה
השלכת,
תראה אותו דבר
אכזרית ומטונפת
|
"תראה! אם עוצרים מספיק זמן את האוויר
השמיים מכחילים!"
|
עכשיו אני מנקה מבין אצבעותיי שאריות
של חלקיקי הבטחות עדינות ושבירות.
ומחבק אותך...
|
את מאושרת הלילה
ואת נראית כל כך שונה
זאת הרגשה אחרת באוויר
אולי זאת אהבה?
|
אם הגלגל ימשיך להסתובב
אני ואת לעולם לא נתקרב
ויופייך ימשיך להיות בעיני כה דל
איך אפשר לעצור את הגלגל?
|
עברו חיים שלמים
ואני עוד זוכר את הימים
בהם יופייך היה שונה
וחיוכך היה תמים
|
את שוכבת כאן
על מיטתי
וללא מילה מתייסרת
|
הוא מתעורר בחיוך
עם כוס קפה הפוך
לעוד בוקר ממכר
הוא לא יודע מה טמון לו
בחובו של יום
|
אבל מה שמשך אותך
זה האור בקצה המנהרה
מה שמשך אותך
זה השפיות בתוך הסערה
זה אני, זה אני
|
זה אני עומד מולך
שותק אך לא מופתע
לגלות, שהתייבשו בי הדמעות
שכחתי שנגמרו כבר כל האכזבות
|
שוב צולל בשפתייך אישה
ופורק את מילותיי הכנות בלחישה
רק רוצה לשאול ללא בושה
איך לאהוב אותך, לאהוב אותך
|
הנעורים שלנו חלפו בלי מילים
ואת בראשי נותרת בלי שם
וכל מה שזכרתי ממך, ילדה יפה -
על נייר צהוב, עכשיו רושם
|
שוב השיר הזה
שמתנגן כמו סרנאדה
לאהובים כמוני וכמוך
|
את לא רוצה לראות יותר חיוכים מזויפים
ולא לשמוע את אותן ברכות מעייפות
רק לנדוד בתוך תוכך עם צלילים ומנגינות
את תופרת חור נוסף בסדין הלבן
וצועקת בכניעה- אני כאן, אני כאן
|
אני רואה אותה
נופלת בין דמעות עיניה
ממלמלת שיר ישן
הנמתח כמו סרט נע
|
אם תפני בדרך ללא מוצא
ותזדקקי ליד תומכת
או לסתם עצה
אחזי בכף ידי
ואקח אותך איתי
|
דכדוך נוסף
עכשיו זה בא
סיבוב נוסף
של אהבה
|
כי משהו חולה, בתוך האבדון
עוצם עיניי והמוות לא נותן לישון
רוצה לראות שוב את גופך מעליי
שולט בכולי ומגליד את פצעיי
|
ואיך אוכל לברוח ולוותר
על מה שהיה, ועכשיו כל כך חסר
זאת הדמעה שלך - כל כך שקופה
אני רואה דרכה הכל
את צדקת כשאמרת
שעוד נתמוטט כמו ארמון מחול
|
להתראות לאהבה שעוד לא החלה
שר עלייך שירי קינה אפופים בדם
מפה לשם רוצה לחוש בך
עוצם עיניי, אך לא נרדם
|
צועדת בבטחה
לכיוון החשכה
רבה האמונה בדרך
|
אל הארכיון האישי (9 יצירות מאורכבות)
|
|
שדיים.
זוזו לסטרי
מחליט לומר את
אשר על ליבו |
|
