|
שמי אביבה
ילידת תל אביב.
אוהבת את עירי.
זוכרת מה היה, זוכרת מי היה .
אוהבת את מה שבה ובא.
על חולות זהב ילדיך שיחקו ,את ימה של תל אביב הקטנה אהבו . זה
היה בשנת תרפ"ט.
|
מתגעגעת אני
לקול תפילותיך, אבי.
מתגעגעת אני
לקול שירתך, אימי
|
למדתי לשמוע ולא לענות.
למדתי לשיר ללא קול.
עוד לא למדתי לחייך.
|
אור עמום לתא חודר מורט עצביי
שוכב על מצע קש בחוסר מעש
|
אני כזה ולא מתחזה.
לא יודע לשלוח פרחים,לא רץ אחרי מותגים.
אני כזה וגםמ רזה
|
יושבת לי בנחת בבית הקפה
מדפדפת ביומני
בודקת בסדר יומי.
צחוק של שניים
משכו את תשומת לבי.
|
עץ פיקוס ותיק נושק לחלון המטבח.
מנגינה לוחשת לצמרותיו ללא הפסקה.
לפי קצב המלחין ,המאסטרו ,הרוח.
אוהב את הפינה במטבח ליד החלון.
|
גבוה לבוש ברישול
נכנס למרכול.
בקולי קולות מסביר:
"זה היה קרב קשה
|
רואה אותך בחוף,
רץ אחרי כדור.
מביט אל על בעיניים צוחקות.
שלשום היית אחרת.
|
יצאה עם גדליהו לפאב,
לשתות מהאדום, אדום ההוא
|
בליבי שיר מתנגן
געגוע.
על הקיר תלויה תמונה
געגוע.
|
זוכרת אמא ידך הענוגה.
במסרק סורקת שיער ראשי.
צמה ארוכה קלעת קשורה בסרט.
זוכרת אמא לי אמרת:
|
נפש בוכה
במעמקי ים.
דמעות אם וסב
שקעו בתל חורבות
|
אוהב הוא כוסית לפני,סיגריה אחרי.
אני את שניהם לא אוהבת בכלל.
טומנת ראשי בכר. נרדמת מיד.
צלצול השעון לא מזיז אותו בכלל.
|
פקחתי את עיניי כמו בזריחה.
את מקומי מפנה בשמחה.
|
חולפים לידה. כבר לא מביטים בה.
חולפים לידה כאחת שלא קיימת.
אני ממול בבית קפה יושבת, מפטפטת,
נזכרת ומספרת.
|
בשדרה צצים מחדש פרחי הצבר.
מטיילת בעירי כעץ עתיק,
ששורשיו עמוק באדמה.
מזמזמת לעצמי:
"היו זמנים, הכל היה אחרת."
|
נוכרי אני בארץ רחוקה.
אנשיה בה שונים.
שמש בה זורחת,
הגשם בה מעט.
|
ממשיך לפרוח עץ התות .
דור ועוד דור, קם.
שורשיו עמוק, עמוק
באפילת האדמה
|
נבנה ונבנה נאחז בטוריה ובמטאטא.
עבודה עברית כמו פעם
|
פעימה ועוד פעימה
מחשבה ועוד מחשבה
חשתי שזה חיבוק אחרון.
צמודים שקטים
|
כל היום אני ממרקת ומבשלת.
במים וסבון את הכלים מלטפת.
את גלגלץ שומעת, שרה ורוקדת.
בטלפון מרכלת, על כל העולם צוחקת.
|
שיר אהבה קטן מכוח איתן.
נשיר יחד: "אנחנו כאן, אנחנו כאן".
חיילי האתמול, היום והמחר.
|
מתגעגעת למבטך החם והאוהב.
רוצה לצחוק ולבכות כמו פעם בין זרועותייך.
אימא יקרה.
|
כשידי בתוך כף ידך
לא אבקש דבר.
|
מזמרת לפועה הפרה
פעם מו ופעם מה.
|
בעודי עומדת ברציף
מחכה לרכבת צפון.
|
זוכרת אותך לירן
אהבנו בגן ילדים.
הבטחנו זה לזה
|
רוצה להכיר את הבחור מעבר לקיר.
ללחוץ בפעמון הדלת
|
באפלולית הליל אורות מרקדים .
צלילים וצללים על קיר חדרי.
|
ידך על מצחי נחה.
יודע שזאת את, נטשה
|
בעורקיי שירה זורמת
אך קולי נחלש.
על חולות זהב דילגתי
שבילי עירי סללתי
|
ירח שט בין ענן לענן.
סופה מתקרבת
|
פרפר לבן,
ירח אדום במדרונות ההר.
עצי חורש צועקים
עם בכי האימהות.
|
מקלפת את צבעי העבר בשתי ידי,
לבן, ורוד ותכלת כים,
שנושרים כקליפות בצל
|
ראיתי אור, צוהר של תקווה,
ראיתי תקוות אחות עמים
|
מספרים שיש גן עדן בשמים
מספרים ששם מלאכי עליון
בלילה בלילה בצאת הכוכבים
גוש עננים מטיל צללים ללא צלילים
|
בצל עץ התות לחשה:
"הזמן עבר מהר".
תהילה נרדמה בכיסא הנדנדה.
|
נכנס לדירה.
מרגיש את הריח,
ואת אינך.
על הקולב תלוי ג'ינס ששכחת.
|
זה רחוב הירקון שלי.
שם בית בנתה סבתי.
|
ביתה היה מוקף בפרדסים.
בריחות גויאבות, לימונים ותפוזים.
אחרי דודה לאה הלכתי
|
התזמורת מנגנת
ברחבת הריקודים
זוגות זוגות טנגו רוקדים
זאת המנגינה שלנו לה לחשתי
|
בימין אחזתי פטיש
בשמאל מסמר.
במכה השנייה
המסמר נכנס לקיר.
|
את כולם אני זוכרת לראשם זרי דפנה.
מוחה דמעה נרגשת לאותם שירים של פעם.
|
כל חיי בתי
דמעות אבי איתי
|
מדוע תפחד נפשי?
תרמיל לקחת ובו אהבתנו.
הבטחתי לך לחכות
|
מהמגירה במטבח לקחתי את כף העץ הישנה שלך
אשר בה טבועים סימני ידייך החרוצות.
אני מחזיקה בה ומרגישה את עוצמת ידייך בידי.
כף העץ הישנה יקרה לי מכול.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
אני לא יכול
לכתוב עכשיו אני
הורג יתושים
אז אני אכתוב
אח"כ |
|
