|
ד.ל
 
יליד הדרום, כיום מתגורר בירושלים .כותב באתרי שירה
ויצירה, מעולם לא הצטער על החטא שחטא בכתיבת מילה
ועוד מילה שהפכו אט אט לשורה סדירה ושירה וממנה
לזמרה.
לילה, שעת חצות.
בחלון של קומה שלישית האור נפקח, בחור צעיר התעורר.
שערו שחור, גופו רחב ונמוך קומה, הוא הביט נכחו, פקח
עיניו...
|
טוני ודאג הופיעו פתאום באוויר ונפלו מן התקרה הישר אל שני
הכסאות מול העבדקן, הריפוד בלם את הנפילה הקשה מגובה עשרות
שנים,
האדם הביט בהם, נרתע לאחור ומלמל:
"אדיו סנטו בר מינן ! בר מינן! שדים מן השאול יא רבנן, נפתחו
הפוארטו של עולם הדיאבלוס!!!"
|
מנהיגי הציבור שלך השקיעו את מרצם והונם בדברים אחרים כמו
התנחלויות בשטחים וישיבות תיכוניות ובני עקיבא וכספים למועצות
הדתיות ושריון תפקידים ומשרות פוליטיות למקורבים, אך לא השקיעו
בדברים מהותיים...
|
ערב אחד פסעה הילדה אל המים, כמנהגה זה תמיד. הפעם פסעה אל
המים דומם, בת שש הייתה, היא הביטה בהרי הגולן וביפעת השקיעה
היורדת מאחוריה אל כיוון הים התיכון, הרחק מעבר לעמק הירדן.
|
הטייס - טייס מחיל האוויר הגרמני,הנוסעים: יהודי עבדקן בשם
מנדל, חבוש כובע קסקט, גלוח פנים וקפוטה שחורה ודהויה וקצת
קרועה. תייר אמריקאי בלונדיני בשם תומאס מקגבר.
|
הוא ירד במדרגות והביט בצד האחורי של הבלוק. לא נותר שריד למעט
הדשא שהיה בבמקום. עץ הפלפלון שמת בעודו זקוף נכרת. לעומת זאת
הסביבה טופחה וגני הילדים הסמוכים עברו שדרוג ונוי הוכנס
בהם...
|
אי שם בשביל בין עצי היער המלבלבים, אי שם בין השיטה ופולין
וליטא, ראה דריידל את זוגתו הראשונה, זו שפגשה לראשונה. דריידל
היה בן שבע עשרה, נער עול ימים בן שחרותו ובן העיירה
מרשלקובסקה אשר נשלח לוילנה להשכיר תורתו.
|
ובחלון הפונה אל הרחוב עומד השטן או שלוחו, פריץ שמו, פריץ
חיות הטרף, מדיו שחורים ממורקים, שוט צמוד לחגורתו וכובע מוגבה
לראשו עם סמל הגולגולת, הוא מביט בעלם המברך מבעד לחלון מלא
האדים ושם לב לרגעי האושר העוברים בין הקהל, לבו נמלא גועל
וסלידה יחד עם רגשי זעם
|
בואנו הגיע אל הישיבה התיכונית על שם הרב רחמיאל עוד משתם חודש
שבט, הוא חיכה בשער הישיבה ההיא איזה עשר דקות עד שהשומר
העבדקן הכניסו.
והנה יצא מן הבניין אדם סב וזקן נמוך קומה ובעל מעיל ארוך
וסבלנות רבה, הוא ניגש אל הרב בואנו והביט בו לשנייה
|
ויהי היום, והבן פרי שוורץ, שלאביו הייתה מאפיה וקונדיטוריה
ברחוב דוד המלך אשר בעיר הגדולה תיבנה ותתקומם, ובה יוצרו מיטב
עוגות הדובוש והשטרודל אפרסקים (ובורקס הקלבסה ההונגרי), אבה
להינשא לבחירת ליבו, העלמה החסודה לבית לוינשטיין
|
הוא ירד חיש אל השכנה הזקנה שדרה בקומה למטה. השכנה עמדה בפתח
הדלת, מראה היה כבת שמונים. הרדיו היה פתוח וקולות נרעשים
ובהולים בקעו ממנו, היא צמצמה את עיניה הנתונות במסגרת משקפיים
ואמרה ברוסית בעלת מבטא יידישאי:
"דניאל, פרצה מלחמה!"
|
הנקבה בה פסע הסתיימה, הוא האיר והנה ראה כי מרחב עצום משתרע
מעבר לפתח, תהום רבה חוסמת את המעבר ושטחה שטח עצום ורב. קול
כמו קולם של גלים נשמע מרחוק הוא ניסה להאיר בעששית אך לא
הצליח להבחין מה נמצא בתחתיתה.
|
חלפו כעשר דקות, יוסף פסע בדרך חזרה אל הכניסה לבניין בו גר
,הרחוב ריק היה, הבל יצא מפיו והוא שפשף ידיו זו בזו.
ולפתע, חבורה צעקנית של חמישה פולנים, שריח מחליא של וודקה
מגרונם וסמלי הארגון האנטישמי "אנדק" מתנוסס על מעילם, הגיחה
מן הסמטא וחלפה על פניו,
|
כמובן יש את הקצבה מביטוח לאומי, אבל כל זאת אינו מספיק כשיש
הוצאות בלתי צפויות. ובכלל כבר עשר שנים שהם חיים בדירת שלושה
חדרים. הילדים ישנים בסלון ובחדר אחד יש שתי מיטות קומתיים.
חובות לבנק יש בשפע
|
שנאת אדם
אש תמיד
לא תנוח
כאש ממפוח.
|
תענית דיבור בשתיקה
קול עז מסלסל שירה
"עת שערי רצון להיפתח"
לפני קונו בקול בוטח
|
יש אדם קורא שירתו
בקול מתעצם והולך,
כמעיין המתגבר
המפכה ללא הרף
|
אדם אצל עצמו קרוב
הן בשמחה הן במכאוב
ברע ובטוב
עת השמש תקפח
עת הרוח תישוב.
|
אהבתי לא דמתה
עם בת אנוש לא הייתה
אפילו לא ראיתי צילה
|
מתרוצץ בדרכי היער
עיניים תמימות מביטות,
קומץ פרחי בר יקטוף.
אל האגם הרוגע
|
תלולית עפר
על עין המים
בתוך הרהורי דעתי
|
מעופן הלאה מן הגיא
גיא העבר השרוע
בינות מבנה נטוש
ועמוד שש נתוץ.
|
בשעה היעודה
אחכה במדרון
הרי יהודה,
בצל האורן
מול העמק
|
זו אמת לאמיתה,
ואגרופו של השקר
עוד ינפצה להמיתה
|
אני הטעם המר
היחיד שבפה נותר,
אני ציה, אני מדבר
לעתים מתרומם להר
|
אין כגני הפרי
והעצים העמוסים
במחוזות האביב.
אין כשירתך
הבאה כהד
כבן לוויה
|
אני לוקח עמי
את אנחותיי, את צערי
אני לוקח את שתיקתי
ומתעטף עמה כמעיל כבד.
|
ארמון שהרסוהו גלים
שנבנה מחול נודד
והוא נחרב עדי אובד,
בכה הילד שאותו בנה
וקדרה עליו עננה,
|
שר אהבה
לחן וכתיבה
כמנגינה ערבה
הצפונה בתיבה.
|
מגדל דויד כצוואר
עוד צופה אלי חומה והר
בו ניצב גן נעול
בקצה נחלה וגבול
המוביל בית זבול.
|
דרוזים שיעים נוצרים
שנאתם לא עוצרים
לבנון בוערה דם סוערה
פונדקאים מזריקים דם רע
יוקרת פטרוניהם לתפארה
|
תלהט אהבתי
כלהט המבט
העורג לפתחך
אל גנך
אל אהבתך
|
"גבירתי הנאווה"
"אדוני היקר"
צועדים יחדיו
בין צומת המסילה
לצומת בחיים
|
הבטתי מן החלון
אל בין השמשות
מבטי קפוא ברקיע
לעת שקיעת ערב,
מעל בתי העיר הישנה
|
דמעה
ועוד דמעה
יורדת מעין עננים
|
חליל רועים
מול הר וגיא
כמנחת שי.
|
עת דודייך נתת
בורקות עינייך בת,
כסופות בלב עצום
כארמון פנינים קסום.
|
יום אביב
חיוך נמרח על שפתיים
גשר שטוף שמש,
חצי שעה תהפוך שעתיים
|
עפה ציפור נודדת
נוטלת בינה עמה
אל ארצות רחוקות,
הוא נותר חסר
בלבו
|
שוב נפתחים החלונות
ושירה מתגלגלת עדיין
בין עונות ופינות.
|
ובין לבין יכסה ענן
והיא תסתר
בין אדם ללבן
|
מקלט המכאוב
הפרטי
של כל אדם
גלוי לפני
בעירומו
בקלונו
ובששונו.
|
אולי את השמות
לא תזכיר לעולם,
תשמור בדפי הלב
|
"ויזעקו בצר להם"
לאל בינות לעננים
שתיקה והסתר פנים,
וחושך ועלטה עלי ארץ
כמו באשמורת ליל אמש
רגע לפני עלות השמש.
|
הביטי וראי כיצד
עולה קמה בלב שדה
ניצן פרח אדום
לרגלייך ניצב כהדום
לך שולח שלום.
|
דוד עם מבטא יידיש קל
וזיכרון שאינו אוכל,
עצבות קלה בעיניים
ומבט מתגלגל לשמיים.
|
פתע ראיתיך עוברת
ואת כפרי הלימון
על העץ כעטרת
מראך אומר המון
|
בתרמילך הטוב צררת
מספר עלי ריחן קדוש
וכן דפים בהם שוררת
וכתבת מזמור מראש
|
לובש חולצות צועקות בחן
של סטיב אוסטין או יזהר כהן,
מכתים אותן בארטיק משמש
כשהקיץ בער כמו אש.
|
לובש חולצות צועקות בחן
של סטיב אוסטין או יזהר כהן,
מכתים אותן בארטיק משמש
כשהקיץ בער כמו אש.
|
הדי צלילים קדומים
בתווי קולו נשמעים,
והוא שר, נעים זמירות
עלי סמטאות וחצרות,
|
במרחק הרים נישאו
והשלג עוטר ראשיהם,
ימת געגועיי במרחק
ניבטת כדמעת יהלום
|
נסיכה יושבת בארמונה
בנוי אבני גוויל
עינה נותנת בכוס
פיכחון לא יועיל.
|
זעם קדוש יאכל
כאש קורבן התמיד
כפסוק תהלים העולה
מהר המוריה הנישא
בואכה העולם שמנגד
|
זה
נאטם נסתם נאטם
כמו
שכלו של מטמטם
השרוע על
קרקע סדוקה בקועה בקוקה.
|
אור ירח חודר
דרך עלי כותרתו
של שושן צחור,
תריסר תותים וכמיהה
תקריב ומיני תרגימא.
|
עת קטפתי פרחי מדרון
ראיתיה
והיא עומדת בלובן
כמו מרחפת
|
והיא תאהב ותעריץ
והוא ירדה כרועץ
בחיוך ובמחווה יקמץ
|
אז אראה באישון עינייך
בינות לאלפי סודותייך:
את אור הלבנה הקדומה,
זו הברה והקסומה
|
מחרף נפשו
והיד אוחזת
להציל חבריו
לחלץ פקודיו
תחת אש תופת
תחת מר המוות.
|
חוט של חסד
חוט שזור בכסף
עבר בין בדי העץ
עץ תנובת הפרי
הניצב בשדה אילן
אשר בגבול הנחלה
|
גלים גלים שצפו
התנפצו יחדיו
אל חופו של גן העדן
עטור דקלי התמר
|
יש ונערה שם ניבטת
במילים דמותה נשקפת,
לא זכיתי עוד לראותה
אך אדמה צחור דמותה
|
אותו המשורר והזמר
שגוון חסידי בקולו,
בנו של החזן
ששר לילדי ישראל
את בית אבא ואמא.
|
יש ונדמה
חלון ודלת
נפתחים אל תוך חיינו
ומשהו פתאומי, לא צפוי
חודר בם פנימה
|
מעגל לא מושלם,
חסרה בי חתיכה
לא מעבר לים
על עץ או שפת מדרכה
השביל אליה קיים
עליו אפסע בבטחה.
|
חפר ליד הגדר החלודה
עם עוד תלמידים סקרנים,
ניסו למצוא את החומה האבודה
אבל בסוף שתלו שם שושנים.
|
אוצרת מנגינה
תחת פגי התאנה
נותנת צליל
כח להבשיל
|
דמות השתחררה
מהדומם הסתחררה
אל אוויר העולם
|
יד נוגנת פסנתר
פצועת צליל, לקול צורח
על כוכבי ליל, אבד כלח
|
הומור יהודי מחוייך
מתובל במבטא יידיש רך
והכל מבית אבא
אי שם בחבל מרמורש,
בית שנחרב ועלה באש
|
שמחתי בו מאוד מאוד
כי אוכל לכתוב סיפור ועוד
וגם סוד קטן כמוס
לחמור וגם לסוס.
|
על אמרתך נזל כטל
והשקה גנך, בטרם ננעל
|
צועדים ברחובות הטייפ על הכתף
ומי שצוחק עלינו מיד חוטף
לא נוותר על מורשת אשכנז
ויידישע ראפ יקרה לנו מפז
|
יפרוס כפיו
יחבק ילדיו
ואחר לנכדיו
ישק לאשה
שאהב בחייו.
|
בוחר
לוקח איתי
כמה שירים
כמה זכרונות
יחד עם כל המחברות
|
ים עננים ניבט
קובר תחתיו אלף,
אלף שנות עבר
ותל עתיק נשקף
רובץ כארי שומר.
|
ים שחור
סאון אדם
לב רגיש
עולם לא
נדם
|
פרט על מיתרי לבה
ושכח מיתרי יצירתו,
הנייר הוחלף
בגוף אהבתו
|
אוחז משברי הזמן
במו ידיי
הכתם
הולך נמחק
בתוך כל הבהיר
|
נאחז בחיים בשבילך
כותב בעיקר למענך,
אל מול הנר
לבי הומה, בוער
|
מה נאוו דודייך
עלי יום האתמול
בינות שריגי כרמייך
נטף פרי האשכול
ובינות הררייך
יעל אור גדול.
|
כל חיי כוונו ליחד
הזלתי תקוותי כמים
כי מיאנת להתמזג,
שאיפתי נפקה כנחל יורד,
משיק בצד הים הגדול.
|
ולא שאלתי למה ומדוע
כי חקוקה זמרתי בנטוע
וזורמת כמי מעיין ומבוע
|
תפוזים נאספים למאות ואלפים
בארגזי עץ דקים
עושים דרכם הארוכה
אל ארצות צפון.
|
שמיים צוחקים
אורות בוהקים,
משעולי כתיב
ודרכי נתיב
|
מלך אביון:
קולו מנעים
משורשי תימן
הצליל מרעים
מספר הדיוואן
בלחן מדהים
|
נושבת לה הרוח
נושאת צליל שכוח
דמויות צצות מכל עבר
דוברות שפת עבר.
|
מה אתן לך כשי
מה אשגר כמנחה?
האם זהב אופיר
או יהלום תרשיש?
שמא יין עדנים
או צרור המור?
|
על הקו המפגיש ביער
רואה פרפר פורח
צבע חמה זורח
הכל פתוח, עודנו נער.
|
מדרגות מדרגות לה
למצודה רבת כח
נצמדת ברוב און
לרגלי הר חרמון.
|
תכלת הרי יהודה
מתקדשת
חופת שמים
יורדת
|
אולי בין השולחן לקיר
אולי בין הכוננית לארון
שם יהיה מפלט
שם יהיה מגן
|
שירת המושבה הירוקה
עלתה ועולה מאליה
מבלי למה ומדוע
על דף נייר מהוה.
|
היא כמדבר סיני
כארובות עיניי
המביטות בשמי שרב
בואכה ארצות ערב.
|
סופה אדירה כגל
זורמת שוצפת גועשת
מוחקת את הקייג'ון
כלא היה.
|
הם מרחפים נישאים
באוויר החם האביבי
אל הים הגדול
|
נעמנים גדלו גדת הנחל
בשדה חלום מואר.
|
סוחט את לימון הדעת
אל תוך הורידים
המשתרגים
מתוך האון
|
שתי מודעות אבל על עמוד,
בעץ מעל שר השחרור
מיטב שיריו לכבוד שבת.
|
היא נעה בעיני רוחי
מדרום להר הזעם
מצפון לגעש הרכות
בידי מפת התחום
והוגה בה בעמקות.
|
מול מדבר
חצי ירח וכלי מיתר
משלימים זה את זה.
|
ניצן זעיר לרפואה
מבין גזע שנגדע
כמעט נכחד,לא נודע
|
עופי בת שיריי
כי נדמו המילים,
תורי אחר המילים
ההן, הנדירות, העתיקות
|
ידה אוחזת בידי
אנחתה באנחתי
אנחנו בתחנה אחרת
נהר עב גדותים
בינינו מפגש שפתים
|
עשרה קילומטרים
כמאה בעיניה הצרות
יום אחד כאלף שנה
וקיץ ממושך חד עונה,
בבועה כל עצמתה ואונה.
|
מערבה לים האורות
מעבר למשב הקינמון
יעל מעל הפזמון
|
מהלך בין עצי הדעת
רחוק רחוק
מכל מקום עלי אדמות
או דרך של תלאות
|
עת שמש עד
המיית תוגה עלי
המיית תוגת בדד
נוגים כמיתר פסעו עדי
|
זה נופל
במלוא בשלותו
על הארץ
|
חוד עיפרון אחד
כותב דממה
מילתו
האחרונה
|
פתח נפתח אל החיים
הדי נשמה נשמעים
|
מביא משם שברים,
שברים כמו קרעי תמונות
כמו משא עול
|
צרור ורדים קטפתי
לכבוד חג הלב,
צרור שלא תישא רוח
אף בסערת כאב.
|
העפילה אהבתי מעלה
גוון עיניה כשמי מרום
גופה תמיר כארץ צבי
|
נעימת החליל תלווה
כרוח העוברת בחורש
בין ענפי אלון לשקד,
בם עפרוני ושחרור
יזמרו בסתר העלווה
|
רוח הלטף
בעת שינה
תיגע ברוך
לאין ערוך
|
נישאו ברוח עד אינסוף
גילו ערוות הארץ
חשפו שממה וקדור,
בלב ערבה לא נודעת
|
מה יפו פעמייך:
במיתר קולך
באחת מעינייך
בידך המושטת
|
קול השם על המים
וגלי משברים מול שמיים
כתכלת לבן במסורה
כשבת בקריאת התורה.
|
מתנגן
טון נוגה
מתנגן
לקול פכפוך המים.
|
עת שחור גליו
רסס גלים סואן
יזל עדי ידיו
|
אצלה נותרת רץ שחור.
עבורה נותרת במשבצת
וכשעשית צעד לכיוונה
הורדת מן הלוח.
|
בצור סלע ראשיתה
במילה אחת נוצרה
על עם רב שכינתה
בפי נביא בעל הדרה
|
כים סבל ואדם
עבדות ושוט הנוגש
חרפת שעבוד ודם
וקול העם שלא נדם.
|
מתרחב מעגל הרוח
על רקע חיוורין
קול יללת תן
ורחש צחצוח
|
תולה את הזמן
לאט, ללא קוצב
בין לחות הכביסה
לטללי הלילה.
|
תחת גזע עץ החרוב העתיק
שם ניפגש לעת שעת ערבית
לעת ייקוד קידה אילמת
|
זו התורה כולה
דמות הופכת מילה
נוף מתעקל לתו
|
פורחת ועולה
חבצלת אהבת שיריי
באדנית המרפסת הישנה
מול הכיכר העגולה
|
נשימות כבדות סביב,
מנגינת החליל המהפנט
עמומה יותר ויותר.
|
חשבתי שיש רחוב שקוראים לו סומסום בגלל שראיתי רחוב עם שלט
כזה בפתיחה של התוכנית. והחלטתי ללכת לשמה ולהיפגש עם כל
הבובות ולאכול גלידה עם קיפי בן קיפוד. כי אני חושב שהם נורא
נחמדים!
שאלתי את אח שלי הגדול איפה זה נמצא והוא צחק עליי.
|
לא יקפד פתיל אש בוערת
לא ימחוק האות המבוארת
מתוך השירה שבתוכי
|
שנות דור ואף יותר
זכרון העשן המיתמר
ממשפחות וקהילות חריבות
נותרו מילים ואות.
|
אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
|
|
אל תעשן מה שלא
עישנו לפניך
אמא של עמית
בתדרוך לפני
הודו |
|
