"איפה היית? לא משנה לי. ולא מציף אותי
בצער..."

נבגדתי.

הרגשתי לראשונה בחיי את הסכין מחוררת הלבבות שכל
המנוסים למיניהם מרגישים. לא יודע, משום מה מרגיש לי
שיש זן של אנשים שמרגישים אותה פחות כואב ממני.
(טוב נו, אולי זאת רק הנטייה הטבעית של בני האדם
לחשוב שתמיד להם הכי קשה).

איך להתמודד?

עברה כבר יותר משנה.
עם רדת החשיכה, האוויר דומם ובחוץ אין שום רחש, שום
רחש מלבד החתולים הנוברים בפחים.

יש שני סוג חתולים:
חתולי בית מפונקים- כאלה שבעליהם משקיעים בהם את
ממונם. הם נורא מטופחים ומצוחצחים. בדר"כ מלאי פרווה
ואצילות. בעלי נימה מתנשאת. בשפת החברה- "סנובים".
ויש את הסוג השני- חתולי (חכמת) רחוב- אותם צאצאים
שהגיחו לעולם בטעות בגלל עוד אונס של חתולה מיוחמת.

ומה קורה לחתול בית מפונק שיום בהיר אחד נתקל
בחתולת רחוב תחמנית?

התחלתי את חיי בתור חתול הבית. היום אני מרגיש כמו
חתול רחוב. נובר ונובר, אולי אמצא דבר שייתן לי סיבה
לשרוד.

בשעת כיבוי האורות, תחת מים פושרים הבנתי...

לא בגדו בי...

בגדתי בי עם עצמי.

בלי כיוון הרהור בלי כיוון, בלי אבן דרך כולנו בני אדם רק להבין שבינינו אין אף אחד מושלם

איש הפגמים אני איש הפגמים בו הכל בלוי.

הזקנה מהביקתה... בקצה ביתה מונח מטאטא, מטאטא ישן מקש, על השולחן כובע, כזה שלא נראה חדש לצד האח המכוסה באבנים יש סירים, בתוכם כנראה שיקויים ועל המיטה, חתולה שחורה, עינייה אפרפרות, כאחרי סערה