[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היצירות בבמה האהובות על אביב דותןאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי אביב דותןאל היוצרים המעריכים את אביב דותן
ילידת 88' מאזור השרון הקסום, חייה את החיים הטובים
והפחות טובים וכותבת, תמיד כותבת.

"במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה
בין ימים סוערים של הדם,
הנני מבעירה פנסי הקטן,
לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השרפה מדעיכות פנסי,
אור האש מסנוור את עיני,
איך אביט איך אראה, איך אדע, איך אכיר,
כשהוא יעמוד לפני?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחו,
כי באש בדלקה ובדם,
כן אכיר את הזיק הטהור, הנצחי,
את אשר חפשתיו, בן אדם."

חנה סנש


אוגוסט 2009 - שחרור בכבוד אחרי שירות כלוחמת בגדוד
הקרקל.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
נעמדתי מול המראה והרמתי מעט את החולצה, עמדתי בפרופיל וניסיתי
לראות אם הבטן שלי שטוחה או שמא היא נפוחה ועגלגלה כמו שאני
מרגישה אותה. זה לא היה כזה נורא, אבל ההרגשה נשארה.
זה אכן לא היה פיזי. לא באמת כאבה לי הבטן, ולא הייתה לי
בחילה, אלו היו רק רגשות אשם.

באחד מן הבקרים, לא שונה במהותו ותכליתו מכל בוקר אחר בחייו,
צלצל השעון המעורר של יוסי, אשר היה רחוק מרחק נגיעה בלבד
מאוזנו. יוסי שלח יד לעבר השעון ונתן לו טפיחה קלה שתעצור את
הצפצוף המעצבן, והתמרח עוד 3 דקות במיטה, כפי שהוא רגיל.

סופני
באיזשהו שלב בחייה התחילה הדר להתלונן שכואב לה הלב.
ההורים כמובן נלחצו ומיהרו לקחת אותה לבדיקות במיון, כי הרי
ידוע שטיפול מוקדם מונע אסון, וכדאי להקדים תרופה למכה.

היא הדליקה סיגריה והוא פזל לעברה וביקש אחת. "היא אמרה לי
שהפסקת" היא אמרה בזמן שהרימה את קופסת הנובלס מהרצפה. "היא
אמרה לי שאת מעשנת קאמל" הוא ירה לעברה והיא לקחה נשימה עמוקה
ושיחררה את האוויר "דברים משתנים" היא השיבה והושיטה אליו את
הסיגריה.

והוא הלך, יצא מהחנות, ואני קצת רציתי לרוץ אחריו ולהגיד לו
שזה בסדר שאין לו יד, ושבכלל לא הסתכלתי. הלוואי והייתי מוצאת
לו מעיל, מסכן. שלא יהיה לו קר.

סבתא הסתובבה בבית והחזיקה תינוקת יפה בידיים, גם סבתא חייכה,
החיוך הזה שלה לא יוצא לי מהראש כבר שנים.

אומרים שלא תמיד היה כך, שלא תמיד היא חיה בעולם שחור לבן. פעם
היו לה צבעים, אך עם הזמן הלכה ודהתה. ככל שהצבע בחייה הלך
ודהה, כך היו הצבעים המעטים חריגים יותר ולא הצליחו להתפשט,
ולהשפיע, לא הצליחו לצבוע את עולמה.

"סליחה? אמרת משהו?". איזו שאלה מטומטמת להפנות למלאך, חשבתי
לעצמי אחר כך. הוא לא כל כך התלהב מהרעיון של לחזור על כל
ההתגלות שלו בשנית, ורק מלמל משהו על הקצה השני של העולם,
והניח לי דף נייר מקופל בידי.

בחדר שלי מונח לו אלבום. אלבום תמונות גדול שמכיל תמונות מכל
החיים שלי. בכל פעם שאני עצובה, או שקשה לי, אני סוגרת את
החדר, יושבת עם עצמי ופותחת את האלבום. אני עוברת לאט לאט,
תמונה תמונה, עוצרת, חושבת, נזכרת.

חוסר אונים
בסיס צבאי שמור וסודי אי שם באמצע המדבר שומרת המדינה על הנכס
החיוני הכי יקר שיש ברשותה. האמת.

היא יצאה אל הרחוב, שרווליה מופשלים ולקחה שאיפה עמוקה לריאות
מן הריח הממסטל ששרר בחוץ. ריח הגשם והקרירות שעטפה אותה מלאו
את ליבה באושר רגעי ושטחי ובתחושת אופטימיות מזוייפת.
היא התבוננה ברחוב הטהור והנקי והוא העלה על פניה חיוך. חיוך
שלא יכלה להסביר.

הוא לא יאמר מילה, רק יקשיב, ישמע את כל שיש על ליבי. וכשאסיים
לא ארגיש יותר צורך לדבר. לא יהיו עוד דברים לא פתורים בנפשי,
כי הוא יהיה שם, יתיר כל קשר, יפרום כל תפר ויתפור חזרה.

מעולם לא הבנתי אותה, תמיד עומדת בפינת החדר רגל אחת על הקיר,
הגוף מוטה, מעשנת את הסיגריה שלה באדישות, נראית כמו איזה דמות
מסרט. הילה של זוהר מסביבה והיא בוהה בעוברים ושבים. תמיד
נטמעת, לא בולטת מדיי, שלא יראו, שלא יגידו דבר, שרק יתנו לה
לסיים את הסיגריה.

בחנתי עצמי שעה במראה לפני שיצאתי, ניסיתי לשדר מראה אחר,
כאילו הכל בי השתנה בתקופה שלא הייתה. מידה פחות במכנס,
משקפיים חדשות, גופייה שאולי גורמת לי להראות קצת יותר יפה,
השיער שמונח בפוזיציה אחרת. מעין רצון שתסתכל, ותדע. הסתדרתי
בלעדיה.

יום אחרי זה שקמתי כל הבית כבר היה מלא בתמונות של עידן,
ואנשים כל הזמן נכנסו ויצאו לנו מן הבית. אימא עדיין לא הפסיקה
לבכות, גם בלילה שמעתי אותה, למרות שנשמע היה כאילו היא מתאמצת
לבכות בשקט.

אוטוביוגרפיה
אחרי חודשיים בחוות הכשרה חזרתי באחד מסופי השבוע לכפר סבא.
עוד מבעוד מועד דיברתי עם חבריי מהתיכון על כך שניפגש, מאחר
שלא התראינו זמן רב. הם אספו אותי עפ"י התכנון בשעה 10 מביתי,
ונסענו כהרגלנו לבית קפה.

רק במקלחת הרשתי לעצמי לבכות, גם ככה המים זורמים לך על הפרצוף
ואיש לא מבדיל בין דמעה לטיפת מים, גם את קולות הבכי איש לא
שומע ואת העיניים האדומות אפשר להסביר גם כן.

מגפה חדשה פרצה בעיר,
היא מאיימת להשתלט על כל העולם

חוסר אונים
בחדר שלי, למעלה, צמוד לתקרה, ישנו מין לוח בטון גדול. אני לא
יודעת איך הוא הגיע לשם, אני אפילו לא יכולה לומר שהלוח היה שם
כל הזמן מאז שאני זוכרת את עצמי או משהו בסגנון, כי זה בכלל לא
ככה. האמת היא, שבאחד הימים כאשר נשכבתי במיטה לאחר שכיביתי את
האור וכיסיתי

לרגעים קצרים הוא רגוע, שכוב בשקט כמו ילד, נותן לי ללטף את
הראש שלו ברגע שמרגיש כמו נצח ואז הוא מתרומם, לוקח את הבוקסר
שלו ולובש במהירות.

זה היה יום שבת באמצע האביב, שמש חמימה ורוח קלילה ליוו את יום
הולדתי ה-24, ציפורים צייצו, אנשים חייכו והדר נהרגה.

הרוח הקרה נשבה על גופי אך זה כלל לא הפריע לי, אף פעם לא
סבלתי מקור. התיישבתי על הרצפה ונשענתי על חומת אבן גדולה,
בידי החזקתי את הדבר היחיד שלקחתי איתי מהבית, הדיסקמן שלי,
שבא איתי לכל מקום. הנחתי את האוזניות על האוזנים שלי ולחצתי
על "פליי".

פעם סיפרו לי שיש משקפיים מיוחדות אשר מאפשרות לך לראות אנשים,
אבל לא סתם לראות, כי את זה אפשר לעשות גם בלי משקפיים אם אין
לך בעיות ראייה, אלא לראות מבעד לעיניים של אלו העומדים מולך,
לראות את כל מה שבפנים.

התלבטתי אם להיכנס למבוך. פחדתי שלא אצליח לצאת ממנו, או שאולי
אצטרך לחזור אחורה ולצאת מאותו מקום שבו נכנסתי, ואז ארגיש
שביזבזתי את זמני לשווא, ויכול להיות, למרות שזה טיפשי, שפשוט
פחדתי להיתקע במבוך.

גם יותר מאוחר אצלי במיטה היא מושלמת, גונחת כמו שראפובה
בגראנד סלאם, גומרת וגורמת לי להרגיש כמו רב אומן ולאחר מכן גם
יורדת לי. מושלמת.

הגענו בריצה ממש לבית החולים וביררנו את מספר החדר במודיעין.
כשנכנסנו לחדר היה קשה שלא להזיל דמעה. זו הייתה השיחה, מחוברת
למכשירי הנשמה.

לפני הרבה מאוד זמן באה אליי המשמעות וביקשה לשחק מחבואים.
צחקתי. האמת שאולי היה לי קצת מוזר שהמשמעות עומדת מולי. מעולם
לא ניסיתי לחפש אותה, ועכשיו היא מבקשת לשחק מחבואים. הסכמתי.
לא חשבתי שהיא תוכל אי פעם להתחבא ממני כך שלא אוכל למצוא
אותה.

"אתה מכור", הוא אמר לי, ואפילו בקושי הסתכל לי בעיניים. לא
הבנתי למה הוא אומר לי את זה. "אני לא מכור!" אמרתי מבלי להניד
עפעף. "אני יכול להפסיק מתי שבא לי..." הסתכלתי על הפרצוף שלו,
חיכיתי לראות את התגובה שלו, ודי נעלבתי למראה חצי החיוך שהחל
להתפרש עליו.

פעם אחת סיפרו לי על איש אחד שעובד במפעל למסכות. המפעל הזה
הוא רק שלו, אין בו פועלים, אין מנהלים, אין אף אחד. רק האיש.
הוא מנהל את המפעל ומארגן אותו, הוא עובד בפס הייצור והוא
משווק. כל יום הוא עמל קשה, מאוד קשה אפילו, והכל רק בשביל
להכין מסכות.

בזמן שעבר נפול ליד שולחני הספקתי להגניב מבט חטוף לעבר דף
הבחינה. בקושי יכולתי לפספס את צמד הספרות אשר התנוססו בראש
הדף בצבע אדום זוהר.
69.

תמיד חשבתי שנדנדות זה דבר מאוד משעמם, אלא אם מישהו דוחף
אותך. תמיד כיף שמישהו אחר מנדנד ואתה רק נהנה מהגובה, מהאוויר
אשר מלטף לך את הפנים ומהפרפרים בבטן בכל פעם שהנדנדה מגיעה
לשיא גובה חדש.

חוסר אונים
לא משנה מה יש לך, הם תמיד יכולים לקחת לך הכל.

זוגיות
בלילה אפילו לא ניסיתי להיות בשקט, מצידי שהשכנים ישמעו אותי
צורחת, אולי גם ישמעו את המיטה זזה, שכולם כבר יפסיקו לרחם
עליי, הנה, אפילו אי אפשר להגיד שאני לא שוכבת עם גברים. רק את
השם שלו אני לא זוכרת.

סופני
אני חושבת שזה לא ארך יותר מ-10 דקות. שכבתי על הספה, ללא
יכולת להזיז אף איבר, והעיניים נסגרו להן לאט לאט...
לא חשבתי על כלום, ולא הרגשתי דבר, דבר חוץ מהשקט.

סוף סוף שקט...

כשהייתי קטנה לקחו אותי לרופא, הוא אמר שאני עיוורת. ההורים
שלי נבהלו ושאלו אם אפשר לעשות משהו. הרופא אמר שלא, שזה אבוד,
ושאין סיכוי שאראה.

אוטוביוגרפיה
"ומה את הולכת לעשות בצבא?" היא שאלה אותי בסקרנות לאחר שרגע
לפני כן ניסתה לשכנע אותי שלהיות מש"קית ת"ש זה הכי הכי.
"קרקל", אמרתי בקול חלוש ומבויש, כאילו ידעתי איזו תגובה אני
עומדת לקבל.

באותה החניה העברתי את התקופה הטובה ביותר של חיי והזיכרונות
האלו נקשרו בחוזקה לאותה חניה ולריחות שליוו אותה, ריחות של
מאפים מתוקים שנשלפו הרגע מן התנור.

"איך את יודעת שרק אותם את אוהבת", הוא אמר בזמן שקירב את
פרצופו אליי, "אם אף פעם לא ניסית משהו אחר?" את סוף המשפט הוא
כמעט לחש, והעיניים שלו נפתחו, הוא חייך מעין חצי חיוך, שגרם
גם לי לחייך, למרות שבדרך כלל הייתי אפאטית לגמרי. "לא יודעת",
אמרתי בביישנות...

היפרדות
באותו יום החלטתי להפוך את השעון. אני לא יודעת מה גרם לזה,
אבל פשוט החלטתי. הגעתי בבוקר לכיתה, לפני כולם, טיפסתי על
השולחן שעמד ליד הפסנתר, וממנו לפסנתר, ושמתי את השעון על משטח
הבטון שהיה במפלס מתחת לתקרה, ממש בקצה של הכיתה.

"אני לא מבינה למה אתה משקיע בו כ"כ הרבה זמן", אמא של סער
אמרה בטון אימהי: "הוא כ"כ טיפש, והוא בכלל לא מראה את הפרצוף
שלו, כזה פחדן. היית כבר קונה כלב, אפילו גור חתולים היה יותר
טוב מזה!", "הוא מפחד אמא!", סער הרים את קולו: "הוא לא רגיל
לאנשים!

הסתכלתי מסביב, ניסיתי לקלוט את כל הכיתוביות שהיו על מצחם של
האנשים. "פרקינסון", "ערבי", "נכה", "מגמגם". הפסקתי להסתכל על
הכיתוביות וחשבתי לרגע:"אם לכולם מסביבי יש מדבקות על המצח, אז
סביר להניח שגם לי יש", נגעתי קלות במצחי ואכן הרגשתי שמשהו
מודבק עליו.


לרשימת יצירות השירה החדשות
היא שונאת את החורף.
יש לה הרבה סיבות.

תחושתי
רוצה להסביר - ולא מצליחה,
הרגש כלו בתוך מסכה,
אין לו מילים, ואין לו תיאור,
הוא נשאר בפנים... סגור...

אהבה
אי בודד, שקט, שלווה.
הכלום, האין.
זה מה שיש.
אין מחשבות, אין דעות, אין פחדים.

בדידות
פתאום אני כזו - נפגעת בשנייה,
מתי נהייתי כ"כ רגישה?!
ואיך אחרים יוכלו להפנים,
את הפחד הגדול שיש לי מאנשים?!...

בריק מוחלט אין למה לשאוף.

ואקום,
שואב אותך פנימה.

משחררת את הרצועה,
זהו.
אני יכולה ללכת לבד.
האמנם?

עולם שונא אדם,
חברה ללא בררה,
הולכים את כל הדרך,
אך לא מוצאים תשובה.

הרהור
מביטה מהחלון ורואה את הים.
גל רודף גל,
עוד גל של מחשבות שאת ראשי מציפות.

ייסורים
וישבתי בשקט,
בין כל האנשים.
ישבתי ובכיתי,
ואיש לא שמע.

ייסורים
כמו הירח עם זריחת השמש,
כמו סוף של סיפור אהבה,
כמו הזכרונות מאמש,
כמו להבה של נר שנכבה.

ייסורים
עולה אל הזירה,
מחכה לשריקת הפתיחה.
הוא עומד מולי,
קטן ומרובע.
ואני מחכה שייתיצב
ויחליט את רוע הגזירה.

כעס
אני השקעתי מאמצים בילדה שכולה שקר.

עיני השקר, שהצליחו להביט בי זמן רב ללא בושה,
רגלי השקר, אשר ברחו ממני ללא הפסקה,

עצב
התבוננתי בקופסה,
בכוכבים הצבעוניים שישבו בה, לא משמיעים קול
וחשבתי.
חשבתי לעצמי כמה הייתי רוצה להיות כוכב.

כעס
היא כמו אלוהים, משחקת את המשחק שלה,
שולטת בי, פוגעת בי...

געגוע
אני רק נקודה קטנה
בחייך הגדולים.
אני חושבת עליך,
לבד.

כאב
שוכבת במיטה, דמעות זולגות מעיניה.
הוא כל כך לא שווה את זה.

בדידות
יושבת עם עצמי,
יושבת ובוכה,
יושבת ורואה, שאין תקווה...

אהבה
אני מוכנה להיות סדין על מיטתך,
קפל בד בחולצתך,
שערה על ראשך.

הרהור
מנסה ללגום באיטיות מתרופת החיים,
אין לה מרשם.
רק מילים במקום כדורים
וזה לא סתם.

נמאס לי.

נמאס לקחת אחריות על הכול,
נמאס להתמודד עם אנשים,
נמאס לי מהקשיים שאת החיים שלי ממוטטים,
נמאס לי מעצב,
נמאס מדיכאונות,
נמאס לי מהצבא ונמאס לי לנסות לשנות.

בדידות
לכל איש יש פחד.

פחד מחושך,
פחד מפצעים,
יש כאלה שמפחדים מכלבים,
יש שהפחד למות גדול אצלם
ויש כאלה שמשקרים שהם לא מפחדים לעולם,
כי לכל איש יש פחד, גם אם הוא קטן.

עצב
הבטתי בעצב בפנייך המדממות.
היה זה דם הדמעות שזעק מתוכך.

אכזבה
ואני נבלתי,
כמו פרח.
לאט, במפתיע, ובפשטות.
ללא קול, ללא מבט, ללא עזרה.
נבלתי.

לעולם לא תיגע בי עוד בידיך ולעולם לא תחבק.
לעולם לא אשמע שוב את קולך המרגיע ולעולם לא נתנשק.

קשה כמו סלע,
גם רוח לא תחדור.
עיקש כמו אבן,
אפילו יהלום לא ישבור.

אומרים שאני תמימה מדי,
אני חושבת שהם טועים

הרהור
תן לי את הכוח לסלוח,
תן לי את הכוח לשכוח

בדידות
עוד יום נגמר, אחד חדש יבוא מחר.
ואיך אפשר לחיות כשאי אפשר לעצור את הדמעות?
ושוב התסכול יוצא מבפנים! ואין מי שיבין.
היו, והלכו, ואינם...


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
אני יושבת בחדר, בשעת לילה מאוחרת, מרגישה לפתע כפי שהרגשתי
לפני כמה חודשים, בשנה שכבר עברה וחלפה, בתקופות הקשות, אלו
שכבר נגמרו, אלו שבאו לפני השינוי. או שמא אני טועה? אולי לא
השתנתי כלל וכלל, ולמעשה אני אותה ילדה קטנה ומסכנה, ללא כל
הבנה בחיים, חסרת אונים

הרהור
בכל מקום אליו נפנה נמצא עצמנו במאבקים פנימים עם עצמנו. אנחנו
לא אוהבים את איך שאנחנו נראים, לא אוהבים את הדרך בה אנו
מדברים, רוצים רק לקצר את השיער ולהראות קצת יותר טוב, להיות
יותר מצחיקים ולהישמע קצת יותר טוב. רק רוצים שיאהבו אותנו,
אבל לא אוהבים את עצמנ

חושך עטף אותי במנהרה החשוכה. לא ראיתי את דרכי, לא הכרתי
אותה. ניסיתי לגשש, לחפש. בעיקר פחדתי, פחדתי מהלא נודע.
הרגשתי אבודה, הרגשתי בודדה.
לפתע שמעתי רעש. הסתובבתי בפחד, אך איש לא היה מאחורי.

מלאך הוא שמיימי, הוא שומר עליך, מאיר לך את הדרך ומכוון אותך.
אבל בגלל שהוא כזה קסום, סביר להניח שלא תפגוש בו אף פעם, גם
אם תחפש.
אני מצאתי. בלי לחפש.
מצאתי מלאך.

חוסר אונים
עוד יום עובר.
יום אחד יותר מדי.
והעיניים אדומות, והלב כבר כואב, והאוויר נגמר, והחיים? עוד
ארוכים,
או לפחות אמורים להיות.

לבד עם עצמך בתוך כל החושך הזה. עוצם את העיניים - וגם אז אתה
טובע.

הרהור
גם מחר אקום ואשתדל להיות מאושרת ככל שאוכל למרות שבפנים לא
ארגיש שמחה כלל. ואולי באמת יהיו רגעים של שמחה, זה ברור שכל
היום ארגיש עייפה, ואומר לעצמי שהלילה אני אישן כמו שצריך. אבל
אז תשקע השמש, יבוא השקט, יחזרו המחשבות ושוב אשקע...אשקע
ברחמים עצמיים...

פואנטה
"במקום לחיות את מה שיש - חיים את מה שהיה יכול להיות". המחשבה
על מה שהיה יכול להיות אילו, מביאה אותנו לתחושות של רחמים
עצמיים, החמצה וגעגוע. געגוע למה שמעולם לא היה, וכנראה גם לא
יהיה.

היא רק רצתה להיות עוד דמות מסרט. יפה, עדינה, עם חיוך שגורם
לכל איש להסמיק, לכל בחור להיות מוקסם. עם טוב לב שיכול לתקן
את העולם וכמובן, החשוב מכל - נאהבת.

צבא.
מין מילה גדולה כזאת שאומרת הרבה.
בעיקר לכל אחד מאיתנו היא אומרת משהו אחר.

עולה לעמדה, מכניס מחסנית, דורך, מעביר לאוטומט.
צרור מחריד אוזנים.

למרות המחסום, אני ממשיכה להביט, מנסה לראות את האינסוף דרך
מעטה העלים, דרך המציאות, תוהה לעצמי האם שווה להזיז את עצמי
כמה מטרים ימינה ולצפות בשמיים צלולים. בסופו של דבר אני נשארת
באותה נקודה.
לא אכפת לי. הכל שלו מדיי בשביל לזוז. נהייה מעט קר, רוח הליל
נוש


לרשימת יצירות הצילום החדשות
דיגיטלי
אל היצירה
אני לא נוטה להעלות תמונות, אבל זו הייתה ממש יפה.

נוף
אל היצירה
עוד תמונה יפה שצולמה בפוקס




אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
היא שותה את
העראק שלי, אבל
היא תשכב עם
ארבעתכם...





סרסור מתחיל


תרומה לבמה





יוצר מס' 57940. בבמה מאז 30/12/05 15:49

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאביב דותן
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה