|
כל המסכות יורדות, בזמן שמילים מתחברות, ונכתבות,
ואני נותרת עירומה..
אני לא מצליחה אפילו לבכות
ולא מצליחה להגיד
מה בדיוק לא בסדר
כי על פניו מתגלגל לו הצחוק
|
ממתינה בחרדה, בחדרי חדרים
להתאכזב שוב
מעצמי
|
ואיברים שרעדו בקרבי
ובזמן ששלווה נפלה על שדיים
|
לרוץ אל השממה
כדי להתרחק מן הזימה
אשר חורצת בדממה
את גורלי
|
אם היה ניתן לעשן על האוטובוס
זה היה משמח אותי
|
כל מרווח בין נשימה לנשימה
מתמלא במעגלים של עצב
ואני במרכז... מסוחררת מכל כך הרבה זיכרונות
שלא מניחים לי
ורק מגבירים את הקצב.
|
כשהוא יושב וחושב
ואסור להפריע
דווקא אז וכעת
מתעורר בה החשק
|
לטפטף בנזין
במקום דמעות
לאכול אבק שהצטבר מתחת לשטיח
|
רגעים מאושרים
בעוד כמה ימים
האם לחכות?
|
ערב,
יורד במדרגות עורה הלבן
ורוחו נושם ומפיח אויר בריאותיי.
אני מביט בה
|
עם קלפים שעפים
כשחפים מתנשפים מעל דופק הים.
הם נוחתים בין חופיי
הרכים
|
להאנח תחת שמיים אפורים,
שבוכים איתנו מפעם לפעם-
וגם אם לעתים קורים כך הדברים,
אין צורך לוותר עם כל ברק ורעם
|
תחושה שאבדה אובדת עצות,
נמצאה בין סדינים שורצי שרצים ונוצות.
המוצא הישר
סובל מעקמת רגשית,
|
|
|
ערבי במה...
רגע זה לא משהו
כמו ערבי יפו?
המלגזן הזועם
מחפש משמעות. |
|
