|
"והדמעות שוב מרטיבות הכל
רק מלוחות קצת פחות
כי גם המלח נגמר".
ילידת חורף, סוף שנת 1990.
בדף זה פותחת אביב חלון הצצה אל נפשה, חושפת רגעים
קשים וכואבים.
ילדה פסימית בעלת חלומות גדולים.
ליבו קפוא כקרח
נבול כרקפת במדבר
הנשמה יצאה לו כבר...
|
ושוב שאלתי את עצמי, איך זה להיות דמעה. כמה הייתי רוצה להיות
דמעה. החיים שלה כל כך קצרים והיא כל כך לא שונה מהשאר.
|
ראיתי מיד את מגרת העצב, מגרת הקנאה, מגרת האכזבה ומגרת
הריקנות. המשכתי לחפש, הרי הן חייבות להיות פה איפשהו, כבר
ראיתי אותן קודם לכן.
|
והדמעות שוב מרטיבות הכל
רק מלוחות קצת פחות
כי גם המלח נגמר
|
|
|
הייתי על השער
של העיתון.
מישהו שחטפו
אותו פעם, מזמן. |
|
