|
איבדתי כל ענין בחיים, לא ברור אם זה הניכור, חיים שלא מומשו,
ההבנה שאת מה שדפוק אצלי לא אוכל לשנות.
בכל אופן, מתישהו החיים כבר לא היו משהו שכדאי לשמור עליו.
|
הוא הביט בפתיתי השלג נופלים הקשיב לרוח והרגיש לבד, לא לבד
כזה רגיל, לבד שאין איש בסביבה.
זו היתה בדידות מסוג שונה.
כולם כבר עזבו אותו, אבל זה היה אי שם בעבר, כמעט ששכח מהי
ההרגשה לחיות בין הדומים לו.
לא זה היה מה שהטריד אותו, לא משם נבעה תחושת הבדידות
|
בארץ הרים, ברת כרם וזית -
ארץ שדות וקוץ ודרדר.
שם גבעות הצבועות בפרחים ובירק פוגשות בחולות וצוקי המדבר.
בה חיים החזיר, החוגלה והצבי, שוב הלילה עוזב, את הבוקר מביא
|
החיים, סופם זמן רב לפני המוות...
|
אתה, התשוש, נמשך אחור אל זכרונות.
אתה, המעוות מכוער כל כך, מסרב להאמין לבבואה המשתקפת אליך.
הכיעור, מייסר אותך, כל כולך אהבה, תקווה.
ספק הבנה ספק הזיה.
|
|
|
עכשיו תרימי
ת'רגליים בובה
המושך בחוטים |
|
