|
והשנה, קמתי בבוקר של ערב יום הכיפורים וחשתי שאני הולך לעשות
משהו שונה בחג הזה.
מיד קפץ לי לראש הרעיון להתחפש. מדוע עליי לחכות לחג הפורים על
מנת לעטות עליי תחפושת? ואם ברצוני לשים על פניי מסיכה שאינה
שלי דווקא היום?
|
"אני יכולה להיכנס איתך?"
לא הייתי בטוח ששמעתי היטב ולכן שאלתי בקול אשר ניכר בו חוסר
אמונה קלה, "מה אמרת?" "שאלתי האם אני יכולה להיכנס איתך?".
|
אולם, ברמה הכללית, במובן הרחב יותר של המילה, ברמת המאקרו
("יבינו שהכוונה היא שמדובר במשהו כללי יותר, היא מספיק ברורה,
תמשיך הלאה" - אחד מקולותיי הפנימיים ביטא את דעתו), אני חש
שהזמן בורח לי מבין האצבעות ואני לא מספיק לעשות אפילו חלק קטן
מהדברים שתכננתי לב
|
נרשמתי לקורס שחלמתי לעשותו זה זמן רב, קורס במחיאות כפיים.
אמנם יש בשוק קלטות ביתיות המדריכות איך לעשות זאת נכון,
ובאינטרנט ישנם אתרים רבים המסבירים ומדגימים את הפעולה. אולם
חשתי שלימוד פעולה הכרחית זו, עליו להיעשות באופן מסודר ורציני
|
הוא לא עובר באור אדום וגם לא אונס ילדות קטנות, אלו הן בהחלט
חלק מהתכונות הטובות שלו.
|
אבל אהבתי את עצמי.
ואהבתי בעיקר את הרובה.
הרובה היה בשבילי סימן של כוח ושל עוצמה ולא רק בגלל העובדה
שהוא יורה כדורים והורג ופוצע, אלא כיוון שהוא סימל יותר מכל
את היותי מישהו.
בכל כדור שיריתי במטווח, חשתי שאני יורה כדור לעבר העולם עליו
רשום "הנני כאן"
|
|
|
"אני מזדהה עם
חיילי צה"ל -
שלא ירגישו
לבד!"
(אברום בורג
לקראת הביקור
בראמללה) |
|
