|
 זה סופה של תקופה
וזה זמן מעבר
זיכרונות נארזים
שברים נזרקים
ואנחנו נקשרים
נארגים אל תוך החיים.
|
אביגיל נולדה בעיר קטנה ליד הים בשנת 1987 ( כך
כותבים בצורה מכובדת).
אתם בטח מתים לדעת עלי המון דברים
ואולי לא
בכל מקרה
אני שומרת על חשאיות :}
אני אדם שבור
ומשהו בי מקולקל
אולי יש איזה חלק
שלא מחובר לחשמל
או לא מחובר...
|
אני מחכה לך קול
שתדריך אותי, שתאהב אותי
אידאל שיאיר
ויבעיר לי אש בחזה
|
ואני בוהה ותוהה
מי פה הבובה
את או אני
|
לקום בבוקר לתוך מעשים
לפגוש ולהכיל אנשים
מנסים
לא לריב ולצעוק
אם לכאוב לא לכעוס
זו בחירה בחיים
|
בביצת העצמיות רק אני שם אתי
ואין איש מלבדי
ששומע את הקולות שאני מפיקה
|
איפה הגבול של הרגש
שקי החול שסוכרים את הדמעות
איפה אתה מליל אמש
והמראות של העיר, והאורות
|
החיים שלי חולפים
יום ועוד יום
בלי שארגיש
|
פנטזיות סותרות של תשוקה וקרבה
ובינתיים
|
אם ליבך יתגלגל לידי
אחזיק בו קרוב קרוב
|
אני רוצה אותך במיטה שלי
אני לא צוחקת.
אני
רוצה
אותך
במיטה
שלי.
|
בחלומי, בזיכרוני,
לנצח תהיה הילד שלי - יפה ועצוב.
|
ברגעים אפלים בא
הדף
ולו לובן מרגיע
והעט חורט במהירות של מרדף
מילים נאלחות...
|
ובתוך כל זאת
הכמיהה
התשוקה שאינה נשגבת
או בעלת חזון
אהבה פשוטה כזו לאנשים.
|
המילים יאמרו בהיסוס
בקול חרישי שירעד
ושתיקה נעימה תשתרר אחרי
|
לפעמים הגוף יודע לדבר
דברים שאף פה לא יכול לומר
והעור מקשיב בדרכים
שאף אוזן לא יכולה לשמוע
|
ממרחק של קצה השולחן
האם אתה מוכן
להביט בי
|
אני מרגישה אותם זורמים בתוכי
נהרות אש
והדם הולם ברקותיי
הרגש מאיים לשרוף אותי
ולא להותיר דבר
|
החושך בחוץ מתעבה
וגם החרדה גוברת
|
אני טובעת עכשיו בתכלת
כחול ועמוק
|
העץ שצמח בתוכי
אינו סתם אלון מצוי
|
ירך חמימה התחככה בשלי
מרפק נדחף אל צלעותיי באגרסיביות חברית
אצבעות
דקרו לי בשיפולי הבטן
|
הייתי רוצה לכתוב שיר מושלם
על הרים וים
|
אני יושבת איתך
ומנסה להסביר
מה כואב, מה פוצע
במילים להכביר
ואז מגלה, למרבה הבושה
שאני סתם בחורה חלשה.
|
אני סוקרת את כולנו במבט.
אנשים שטוב להם, הם אנשים שהחליטו שנמאס להם מטרגדיות והם
רוצים קצת נחת.
בינתיים אנחנו לא כאלה.
|
|
|
אם הוא פנוי
יש סיבה טובה
לכך
תזכרו!!!!! |
|
