|
כתיבתו מנסה לגעת במציאות, אביעד שומר על קשר עם
הילד הפנימי. הוא מתכתב עם אמא שלו. והמלנכוליות
אורחת קבועה בשיריו. לא אחת הוא גם משעשע.
שיריו פורסמו באנטולוגיות: שירת השורות ולאור
השורות
אביעד גם כותב, מלחין ומבצע את שיריו.
אשמח מאוד לשיתופי פעולה עם יוצרים אחרים מוזיקה.
אתם מוזמנים לבקר בבית שלי:
www.AviadYashir.co.il
באהבה,
אביעד גוטפריד.
ביום רביעי באותו שבוע הטלפון צלצל- שכנה שלנו. פניה של אמה
שלי הסגירו את הנאמר. הבן של המשפחה שעברה לבית שלי שלושה ימים
קודם לכן נהרג בהיתקלות בבינת ג'בל. הבית "שלי" הפך להיות לבית
אבלים. פתאום מלחמת לבנון השנייה הייתה קרובה אליי באופן מוחשי
שקשה לתפיסה. ה
|
מה ניסו ללמד אותנו בבית ספר, חינוך? ערכים? היסטוריה? בכל
אופן לא תמיד מערכת החינוך עושה את העבודה כמו שצריך, וזה די
ברור. צעירות מגיעות עם חולצות בטן ויותר גרוע, תלמידים
מעשנים בכיתות.
התיאבון שלי מגיע כשיש מולי אוכל. ממש כמו שאצל בפלוב הכלב
מרייר.
|
רציתי להיות מלך המילים.
לצרוף למרק עדשי משקפיים
את המלח והמים.
|
סיפור המסע שלך הוא מורה דרך נפלא,
בשתיקותיך אתה רוגם בי את כאביך כסלע.
אתה חי אותי מהנקודה ממנה נובע המעיין שלי.
כשאתה חושב עלי אני חוזרת לחיים.
|
כולם מחכים למשיח
אבל המשיח לא בא.
חושבים שאולי הוא יבוא
רק בעוד אלפיים שנה
|
אפשר לשתות שוקו של אושר
ולנשום אויר של אושר.
|
אפשר לשטוף פנים
עם מים של אושר,
ולשתות שוקו של אושר.
|
הולכי הרחוב דורכים עלי,
(אם התמזל מזלם לדרוך דווקא
עלי ולא על אבא שלי),
בדרך כלל הם ידרכו דווקא עלי
|
אולי מחר הלחם לא יחסר
והעולם לא ירעב לפת לחם
ולא יהיו רעבים בככר
|
כשהיינו הולכים ברחובות העיר
הם היו מחזיקים לי ביד חזק חזק,
ואומרים לי: "אחת שתיים ושלוש".
ומרימים אותי באוויר.
והייתי צוחק צחוק בלונדיני.
|
אמה אמה - גלגל גלגל
אמה אצבע - חג
אמה אמה - גלגל גלגל
קמיצה זרת - דף.
|
הקלטה ישנה של מילים ראשונות,
שאבא הכין כשהייתי קטן.
חיבוק גאווה של אחרי השחרור
עם ריח של בושם ישן.
|
בתוך צורות הנדסיות
שוכנות אינסוף משמעויות
שאין להן מפענח.
|
במקום רחוק בקצה העולם
יש איש אחד, מאוד מיוחד.
ולאיש הזה יש עין אחת בצבע כחול
ואף אחד קצת שפיצי וחד
ואוזן אחת ששומעת היטב.
|
כן, הוא קיים
אלוהים
בצלמך, אתה
אלוהים,
וגם אתה. אך לא לבד
|
ביום חמישי שעתיים דיברנו אתה ואני.
קולך רעד על הקו,
אני גם רועדת עכשיו.
פחדתי עליך כמו ילד,
הבנתי, "פקודה זו פקודה".
מדוע פיצלו את הכוח, השארת אותי בודדה
|
אחרי שחזרתי בכיתי בקול
שאפילו אני לא הצלחתי לשמוע
הייתי נותן לו עכשיו את הכל
רק אל תגידו לי שכול
|
מי תיפול ברשתי
מי תישן במיטתי
מי תהיה לאשתי
|
התמיכה שהאסיר זקוק לה יותר מכל
היא מצפונו.
עצור!
|
יחדיו באותה מחשבה,
שותים מבאר ראשונים,
גבהת על כל עליונים,
מוכן להיות איתך (גם) בתחתונים
|
ואף אחד לא סיפר לי על הבגדים
המרופטים שלי.
רק תקעו בי מחטים שקופות שלא אדע.
קבעו שאני נכה, קראו לי זקנה
|
תפתי, תפטפטי,
העיקר שתשתי.
לא אתן את חיי
אף לא את מותי.
|
היחיד, בודד, כבר מעצם הגדרתו -
אחד יחיד, לא שניים, לא שלושה ולא כפיל
או תאום מוחלט...
היחיד עצמאי כביכול ורשאי להחליט בעצמו,
אך משום הסביבה מעולם לא נפרד היחיד
בדרכו - אפילו הקטנה ביותר - מן הכלל.
|
אמרתי סודי כשיכור; שתיתי מיין עופרת,
צוואת אלוהי נעולה במרתף כבר יובלות.
מותי לא ישתוק, כי קנוהו בשקר -
מכרו לי אמון שנכתב בסכין על שורות.
|
בבית העלמין - אני יושב וכותב
ואת, את שותקת.
|
בין נמוך לגבוה יש באמצע
בין שמן לרזה יש ממוצע
בין מהיר לאיטי יש נורמלי
בין שחור ללבן יש אפור
|
בראיית הלילה מביטות בי
אמהות חסרות שינה,
ואני, אינני מזהה אותן
|
ברחובות לבי עובר כל היקום.
כל הגלקסיות, אחת, אחת
השמש בזהרה והירח בטוהרו,
מנצנץ ומאיר ברחובות לבי . . .
|
בתוך הלב לוחש בי קול,
הוא קול הילד שהייתי.
ומחייך אליי בשמי -
מזכיר היכן טעיתי.
|
מים צוננים בבאר היבשה
ישקו וירוו את הדמיון - הטיפות
מכירות היטב זו את זו.
ובנחל, הן עוברות ממקום למקום,
|
התרגלתי להתמודד עם אשפתם
של מבקרי המוזיאון,
בעלי הגיבנת הרגשית -
("זה מושלם בדיוק ככה, אל תיגע!")
מפחידים אותי יותר.
|
לילה אחד אינך נרדם,
מתהפך לכאן ולכאן,
המיטה שלך נוחה פחות,
שעות השינה מתקצרות,
|
יושב לי חושב על עולם ושמים...
תוהה לי על עצם קיומי
|
מאש הקרב ברחנו,
אך מהקרב לא צלחנו לברוח.
חזק, חזק היה האויב
ואת בנינו כיסינו בלי כוח.
|
מתוך האדמה אני מוציא שאריות נשמה
ששרדו בגופתי שקברתי.
|
בתוך הלב, בנפש פנימה,
שרויים על הריצפה גופות מן העבר.
אניים רבים שהייתי מזמן -
חיים בנפשי כניצת דודבן.
|
להדפיס את כרטיס העובד
בצד ההפוך של הפס.
מפצל את זמני הארוחות
למנות יותר קטנות,
מעכל אותן לאט.
|
לאכול שאריות מהערב שעבר,
למרות שהיום כבר חדש.
מודד את זוויות הקרניים
הפוגעות בשער שלך,
פתאום הן נשברות.
|
שר לך את זמר חיי,
שגוועו לחושך השקיעה.
מנגן לך את נעימת ייסורי,
שנעלמו עם הדמעה האחרונה.
|
בכל יום אנו פוגשים
אנשים חדשים מכרים ותיקים
ורוצים לנסות לגשש, ורוצים
קצת לגעת. לדעת שיש
ואז כמו סרגל
נתקלים בחומות של ברזל.
|
תיק אוכל זרוק על ספסל עץ שבור,
ילדה שבוכה, "יש לי דם",
ציור של שמים ושמש שחורה,
היכונו לבוא הקאסם.
|
איני יודע נימוסין והליכות לבית כנסת
לשם הבדלה בין קודש לחול.
איני זוכר שעות כניסת ויציאת
המלכה מארמון השבת
|
שאון התותח המשקיף בחלון,
נשמע לעולל כמו תקתוק השעון.
|
במורד הזרם מכונית תקועה
בכבישי הנפש פקק תנועה.
|
אם בעיני האל כולם שווים,
אז למה זה מול זה איננו?
|
דרך דפנות הדמעה הזולגת,
אני רוצה להיכסף
|
ביחד, ביחד,
לפעמים זה נפלא לטייל.
פתאום לא אכפת לך
שכולם ילכו לעזאזל.
|
הפוליטיקה התת-ימית מאוד מוצאת חן בעיני -
אין להם עיתונים או חדשות.
הכל קורה לבד.
מעולם לא ראיתי דג אונס דגה,
|
לבכות את הדמעות שלך כל לילה,
זה לא כל כך פשוט,
לחיות בתוך טיפה
|
בקרקעית מרק האפונה
אני מוצא את אהבתה
של אמא רותחת
|
כשהופך יום ללילה ולהט אש לצינה,
תלמדי איך יוצרים מן הריק אמונה.
כשהיד מחפשת אוהדת בפינות חשוכות של הזמן,
אתכרבל בחיקך כאפרוח המוצא לו מסתור מן הים.
|
תמורת עבדות סיזיפית במעלה הר
המוות הייתי מכתת את העט החשמלית
ועושה הכל ביד.
|
בימים ההם, יעשה משפט צדק לכל.
הנשיא מכהן ינהג בבנותיו כמעשה סדום ועמורה,
ויישפט כאחד האנשים.
|
למה לכתוב על מוות
אם אפשר לכתוב על החיים
|
גלעד עדיין חי,
רוצה אותך בבית,
הקימו לך צבא של חברים.
לבי קורא לך
|
גנבו לי את קו השמיים
האופק שלי נעלם
לאן שאביט רק שממה מרחבית
|
את ואני שתי נקודות
בינינו עובר קו.
אני אחד ואת אחת
על קו ישר אחד.
|
פתאום השמים מתאדים
ונוצרת מין שקיפות כזו.
עכשיו אפשר הכול.
|
פעם מזמן אכלתי תפוז
ואמא קילפה לי אותו במהירות,
ובסוף שהוא כבר היה מקולף
נשאר לה כזה מין נחש של קליפות.
ואתמול רציתי תפוז קילפתי לבד,
בצורה כזו של פלחים
כמו שישה ירחים.
|
שלושה דברים עליך לזכור,
מי היית כילד, מי אתה כנער, ומי רצונך להיות כאיש.
היום כשאתה נער, אתה עוד זוכר היטב איך היית כילד.
אתה יכול להתרפק על זכרונות מלפני עשור, כאילו היו לפני כמה
אמשים.
אתה יכול להריח את ריח הים, ולטעום טעם שוקולד מריר.
|
חשוב לי להיות אדם ישר, אף פעם לא היה לי נוח לשקר לאחרים
ובאמת לא שיקרתי יותר מדי במהלך חיי.
|
לקחת עוד נשימה מהחיים
לתת לאויר לזרום עד הרגליים
לקבל את הדברים הטובים בחיים
העצוב השמח הרע והקר.
|
כל חיי אשת סוד הייתי, על עצמי לא מרבה לדבר.
אצלי תמיד הכול בסדר, אצלי שום דבר לא חסר.
אם הייתה בעיה או שתיים - האל הקדוש היה עוזר.
|
מוכרת לכם , בוודאי, הסיטואציה שבה אתם מרגישים כאילו איש אינו
מנסה להבין אתכם, ובטח שאיש לא יצליח. לעיתים, יש לנו הרגשה
כזו של מין בדידות, גם כשיש לידינו הרבה אנשים, אפילו אם הם
חברינו הטובים, ולעיתים אלה רק מעצימים את תחושת הבדידות.
|
גם כי תהייה לבדך במסע, זכרו כי אינך לבד לעולם.
שם, בשדות האושר איש אינו מחכה לך.
אך בליבך חיים מעופות רבים, לך איתם,
הם ייקחו אותך - אל השלווה,
כל עוד אתה מסוגל לכך - תמשיך לעוף.
|
הילדה הכי יפה בגן.
צילמתי אותה בנסיעה עירונית באוטובוס אגד.
ממש מקסימה ההשתקפות המדוייקת הזו, ממש כמו מראה.
|
בכל יום בעשה מסוימת, ברחוב שאני גר בו בראשון לציון,
עמוד החשמל מטיל על המדרכה 'צל של דגל ישראל'.
רק לפני כמה ימים ראיתי אותו וצילמתי אותו עם הנייד שלי.
|
את השיר הזה התחלתי לכתוב לכבוד יום העצמאות ה-60 למדינת
ישראל.
לאחרונה חזרתי אליו כדי לסיים אותו.
|
כשאמא של דוד ביקרה בבסיס
סיפרו לה שדוד נפגע מרסיס.
ידעתי שדוד קפץ מהגג
אבל אמרו לה שהוא נהרג
|
ועדיין הולך איתך בכל דרך,
מביט לאן את פונה,
מחפש בדרכים לא סלולות
את אור הלבנה
|
ועדיין הולך איתך בכל דרך
מביט לאן את פונה
מחפש בדרכים לא סלולות את אור הלבנה
|
..."הייתה אהבה עצומה, הייתי חצי מאושרת לא לגמרי הייתי שלמה,
חיינו שנתיים וחצי, חיים מאושרים מדאגה, לבסוף גם חליתי גם
מתתי,
בעלי השארתי לבכות בערגה"...
|
|
|
תמיד תזכרו:
אפילו איינשטיין
לא התקבל בהתחלה
לאוניברסיטה
שהוא רצה |
|
