|
מחבר הספרים "עטלף באביב" ו"ילד הקיץ".
השתמשתי בשם אחר לצרכי פרסום, ומשום מה לא ניתן
לשנות פה. לא משנה, למי שקורא אותי פה אני עדיין
מעיף עפיפונים.
"אדם המקדיש את חייו לעפיפונים, אי אפשר שאין בו
גרעין של טירוף. אלא שהכול עניין של פירוש. יש
המכנים זאת 'גרעין של טירוף', ואחרים מגדירים זאת
כ'ניצוץ של קדושה'... אך אם אוהב אתה מישהו או משהו
באמת ובתמים, הקדש לו את כל אשר לך ואת כל אשר בך,
ולכל השאר הנח..."
(רומן גארי)
זה היה המדבר, שהזקנים קראו לו "הסדן שאללה מכה עליו". והוא
הלך במדבר הזה במשך מה שנראה כמו זמן ארוך מאוד. והלך. מה
שהתחיל כמטאפורה עממית הפך כבר מזמן לפטיש פיזי. מלאך המוות
היה בעקבותיו, ועם קצת ריכוז אפשר היה לשמוע את דנדון הפעמון
הקטן שלצווארי גמלו.
|
היבבות הנמוכות של הסקסופון מזדחלות על פני הלילה, ארוכות
ומתמשכות. אלו צלילים שמרחפים רק כמה סנטימטרים מעל הקרקעית,
וכשהם מגיעים אליך הם מורידים אותך אליהם והתדרים שלך מתאימים
את עצמם למוזיקה ואז אתה יודע שאתה בתחתית, כל הזמן היית.
|
רק תדמיין לך, שאתה מסוגל להריח כמו כלב. לשמוע כמו כלב. לקלוט
כל תנועה קטנה, כל גוון, כל רובד אוויר, ולדעת לתרגם את זה
לרגש. תחשוב איך זה להרגיש את התנודות באריג המציאות, כשפרפר
באיזה מקום נופל ומת. ועכשיו תתאר לעצמך מה זה, להיות מסוגל
לאהוב ככה.
|
באותו בוקר קיבלתי מכתב מחבר שלי דנציגר, שהשתחרר מקבע לא מזמן
ועכשיו הוא איפשהו באפריקה. הוא ועוד כמה חבר'ה שמעו סיפור על
איזו נקודה נסתרת בג'ונגלים של נהר הקונגו ששם חי שבט
האוג'יבווה, שאין להם מילה בשביל 'מלחמה' בגלל שהם לא יודעים
מה זה.
|
"זה המכשיר?" שאלתי את סקיפ. "איך זה עובד?"
- "זה שמשחק את המשחק צריך לנהל קרב יריות נגד חייזרים פולשים,
שנראים כמו ג'וקים מהלכים ענקיים. כשהוא נפגע הוא חוטף זרם
חשמלי. העוצמה משתנה לפי סוג הפגיעה והשלב במשחק שבו הוא
נמצא."
|
המחשבה האחרונה כשפגע באספלט היתה, שענת עכשיו מן הסתם התחתנה
והיא מאושרת, או אפילו התגרשה והיא מאושרת, עם ילדים מעט או
הרבה, וכשאתה תמות כמו כלב לבד ובלי אף אחד על הכביש הזה שאתה
לא זוכר למה רצית לחצות אותו מלכתחילה, כשיצטרכו לחפש מניין
בשביל הלווייה שלך,
|
שמו תמרור של אין-חנייה בז'בוטינסקי פינת סולד, ישר אחרי הפניה
ימינה. לך תסביר להם שכבר שתים עשרה שנה לפחות אני חונה שם כל
פעם שאני נוסע לבקר את ההורים, רק בגלל ששם היה פעם הבית של
טלי לרנר, ופעם היה אפשר לראות משם את החלון שלה.
|
מהרגע הראשון שנכנסתי לפה היה ברור לי שיבוא היום שבו אני אדע
שמיציתי, וכל מה שיישאר לעשות זה להוציא מהכיס את מכתב
ההתפטרות שהכנתי מראש, ליישר את הקמטים ולזרוק אותו בפרצוף של
מישהו. אבל לפני שזה קורה, הבטחתי לעצמי לעשות לפחות דבר אחד
גדול. ואין משהו יותר גר
|
כשהם הכירו הוא סיפר לה שהוא "עובד במשרד הביטחון". רק אחרי
החתונה היא הבינה שלא יעזור לה כלום - שהיא קיבלה את כל
החבילה, שבעלה הוא ראש חולייה ג' של היחידה המבצעית של המוסד,
ושאף אחד לא שואל אותה לדעתה על זה.
|
רגע - זה לא בחור. זו בחורה. זה לא היה מאוד מודגש אצלה, קל
היה לטעות. זו היתה יותר כמו צורה שהסתפחה לגיטרה, מתוכננת
בשביל למלא את התפקיד. היא ניגנה ללא מפרט, באצבעות שציפורניהן
לא היו ארוכות מאלה של האיש הטבוע. מבלי לראות את פניה ידעת
שהיא מנגנת בעיניים ע
|
כחצי שנה לאחר מכן בילסקי ארז את הכול, עשה מכירת חיסול של
הרהיטים, תרם את כל הבגדים, הלך וקנה ג'יפ סוזוקי סמוראי יד
שנייה שמור במצב מצויין, לקח את הכלב שלו ישי והרים קלאץ'.
|
מה בדיוק בבחור הזה מעצבן אותי כל כך, חשבה הדס.זה לא שהוא
מכוער בצורה קיצונית או משהו, אבל הוא משדר משהו שפשוט מקומם
אותה. ומה שהכי מוזר. כל כמה דקות היא קולטת חיוך קטן כזה. בלי
שום סיבה. מה מצחיק לעזאזל? ואולי הוא צוחק עליי? משהו בי
מצחיק?
|
לדד-דוג, ניו מקסיקו, הגענו באוטובוס "גרייהאונד" - עוד אייקון
של תרבות אמריקנית - ממנו ירדנו בצומת הכביש הבין-מדינתי,
והלכנו ברגל בערך חצי שעה דרך הנוף המדברי. מצאנו את עצמנו בסט
תפאורה של מערבון קלאסי מתקופת תור-הזהב של הוליווד.
|
שנייה לפני שהאיש עם השיער האפור יצא מהתחנה, הוא נזכר שוב
שפעם, מזמן, כשהוא היה צעיר ועוד לא היה אפור, יצא לו לראות את
האישה הכי יפה בעולם. לא השנייה - הראשונה. הוא היה בטוח בזה,
פשוט לא זכר בדיוק מתי ואיך. זה התעמעם עם השנים.
|
באי שלנו, היא אמרה, יהיו חופים יפהפיים, עם חול לבן טהור
לגמרי, חופי זהב. עם צדפים בכל הצבעים והגדלים; ויהיה אפשר
לשבת בלילה על החוף, להדליק מדורות אולי, וליהנות מהשקיעה,
אנחנו וכל שאר החבר'ה שלנו שיהיו לנו שם, באי שלנו.
|
את הבשורה הביאה חיילת אחת מהשלישות של היחידה. עשר בבוקר,
בעבודה. הטלפון מצלצל. בוקר טוב, אני מדברת עם מקריאה- שם-
מרשימה- כלשהי? מדברת כך-וכך, מפה-ושם. אתה שירתת תחת פיקודו
של כמה -פרטים- רנדומלים- ששירבטו- לה- הבוקר. הוא נפטר. אנחנו
מתקשרים לכל החיילים
|
ההזמנה לחתונה הגיעה בדואר, והייתה מפתיעה ביותר ממובן אחד.
ראשית, העובדה שאריק מתחתן; שנית, שהחתונה נערכת
בוואלדורף-אסטוריה בניו יורק, ושכרטיס טיסה במחלקה ראשונה
מצורף להזמנה; ושלישית, השם שהופיע על ההזמנה לא היה אריק אלא
"אהרון".
|
כן, יש איזה סיפור על זה שלפני איזה שמונים שנה כמה חיילים
צרפתים טוענים שהם ראו פה באיזור חד-קרן. כתבו על זה באיזה
ספר. רק אלוהים יודע איזה תיש סורי ראו הצרפתים השיכורים האלה.
זה היה מלחמת העולם, אתה יודע, אנשים אז נדפקו והתחילו להאמין
לשטויות.
|
משקפי שמש חוסמים את החלונות לנפש שלך, עושים אותך אלמוני
וניטרלי, וחוץ מזה הם מגינים על העיניים שלך כי אתה עומד בחוץ
כל היום, בשמש, ומאבטח צריך עיניים. מאבטח צריך את כל החושים -
גם אם הוא לא שומר על הנשיא אלא סתם מאבטח מתקן של משרד
הבטחון.
|
האימה גברה בי מרגע לרגע. אני לכוד פה עם חמשת היסודות של
הקהילה הנקבית - המיליטאנטית הגברית; הפמיניסטית האקדמאית;
המאוכזבת ההרוסה; הצעירה שעוד לא יודעת; ואם כל המלחמות.
|
אם היית פה, היינו מנהלים שיחות לתוך הלילה, אוכלים פיצה קרה
ומשאירים קצת לכלב, ואת היית מסבירה לי דברים כמו משל המערה של
אפלטון, או המונולוג של הנרי החמישי לפני קרב אז'ינקור בראייה
היסטורית. איתה אני כל הזמן מרגיש כאילו חזרתי לתיכון.
|
אף אחד לא ידע להסביר את מה שקרה, כשם שאף אחד לא ידע על מה
היא חושבת כשהיא עומדת על החוף לבדה ונושמת את הים, נותנת למי
הגאות להציף את קרסוליה ולאט לאט לטפס אל ברכיה, למעלה אל
מותניה, ואז לסגת בחזרה אל קו-השפל; ובזריחה כשהייתי יורד
מעמדת התצפית שלי על הצוק
|
לא מעשן בדרך כלל, כבר מזמן לא, אבל היו זמנים שאלה היו השלוש
דקות הכי חשובות ביום שלו. זה קשור לעובדה שאתה לא צריך לישון
בעצם, שאתה לא פוחד להיות עייף מחר. שיותר חשוב לך לקחת כמה
דקות כדי לעצור.
|
ואיכשהו זה לא היה מפחיד, ואחרי ההתחלה גם לא כל כך מוזר. זה
הזכיר לה בחור שהיא פגשה פעם באיזו מסיבה, שהיה לו קעקוע של
סמוראי על הגב. הוא אמר "טוב להרגיש שהוא נמצא שם. הוא שומר על
הגב שלי."
|
זו קללה. זה כאילו מישהו למעלה החליט שבועז שטיינברג לעולם לא
יזכה להגיע בזמן. עכשיו כל החבר'ה מהיחידה נפגשים, מעלים
זכרונות על הצבא, מתחבקים, ורק סמל ראשון במיל' בועז שטיינברג
עומד פה ליד האוטו המפונצ'ר שלו ומקלל את כל העולם ואחותו.
|
מהרגע שהוציאו אותנו לחצר באותו בוקר, כולם ידעו מה עומד
לקרות. זה היה הקיר. הם סיידו אותו לבן במהלך הלילה.
|
שבוקר אחד נחתו בטריי שלה טפסי בקשת רישיון לאקדח עם השם של
גיא עליהם, היא הרגישה בתוכה את היעדרו של משהו קטן שהיה אמור
לזוז אך לא זז. היא זכרה שהוא הגיש את הטפסים האלה לפני בערך
חצי שנה. עכשיו המח"ט נזכר לחתום עליהם, ולא יום אחד מוקדם
מדי.
|
התקשרתי אלייך כדי להודיע לך שהכלב חזר. חשבתי שתרצי לדעת.
האמת שזה די מדהים: אחרי יותר משנה וחצי שלא ראו ממנו אפילו
קקי, יום אחד, בלי שום התראה, הוא פשוט יושב שם בחדר-מדרגות
ומחכה לי. כבר כמעט שכחתי שהוא היה קיים בכלל.
|
לפני שעברתי את פינת המסדרון העפתי מבט לאחור, וראיתי את המורה
עומד סמוך לפניו של שוורץ, ומנסה להסביר משהו. הוא נראה כמתנצל
או מצטדק, וחיוורונו בלט לעין אף יותר מקודם, ושוורץ מצידו עשה
תנועות ביטול בידיו כאומר 'זה שום דבר'.
|
אחרי פניות חוזרות ונשנות, כדורי המ"פ נשבר ואישר לשלזינגר
להכניס את הגיטרה שלו לכלא - לא לפני שהסמיך את תומר כ'אחראי
מוזיקה אגפי', והורה לו להשגיח ששלזינגר לא ינגן חזק, לא ישיר
שירים בעלי אופי פרובוקטיבי,והכי חשוב - שהגיטרה לא תעזוב את
גבולות הקציניה.
|
רוב הזמן הבעיה לא היתה מורגשת. הוא למד איך למנוע את זה
מלקרות, וגם כשזה היה קורה, הוא ידע איך להתגבר על זה. אבל אי
אפשר היה למנוע את זה לגמרי. באותו רגע הוא היה מרגיש, בבהירות
ובחדות, איך עוד סדק פורץ והכאב היה כמעט בלתי נסבל.
|
חלק מהכיף של ל"ג בעומר זה לראות ילדים מתארגנים בקבוצות,
גוררים קרשים ברחובות, לשמוע אנשים מתלוננים על לכלוך ועשן.
לראות את עמודי העשן מתאבכים מעל גגות הבתים או הקריצות של
להבות אש מרחוק, מתוך החורשות והמגרשים הנטושים.
|
מישהי להתעורר איתה, זה הכול. לקום בבוקר, לפתוח את העיניים
ולקלוט חמימות של מישהי חיה ונושמת על ידך, ולדעת שזה לא
שרידים של החלום מהלילה בגלל שאתה יכול להריח את השער שלה
ולראות את הצוואר עולה ויורד כשהיא נושמת. תן לי רק את זה,
ואני קם בבוקר מאושר.
|
עכשיו, שהסיפור היה מאחוריו, היה פלדמן מהרהר לעיתים
בלוחם-העכברוש. ככל שהזמן חלף הוא נטה לחשוב שזה היה חלום,
הזיה, משהו שהמוח יצר מתוך הלחץ המטורף של אותה תקופה. פרי
הדמיון, ולא יותר.
|
"תשמע אורי," תום רכן לעברו כממתיק סוד, "אם אני ואתה נדפוק
אותם פעם אחת במשחק שלהם, יהיה לנו דבר שאף פעם לא היה לנו
במושב הזה. כבוד, אורי. כבוד. אני רק רוצה לנצח פעם אחת, פעם
אחת מחורבנת. זה מוגזם? זה יותר מדי לבקש?"
|
סיפור על חברים. זה הכול.
כשאני חושב על מאיה ועל שאר החבר'ה, אני נאלץ להזכיר לעצמי
ששום דבר לא נמשך לנצח. אבל עד היום, אף פעם לא היו לי חברים
כמו אלה שהיו לי כשהייתי בן 18. אני תוהה אם למישהו יש.
|
המשימה שלי הייתה להסליק את אקדח-הצעצוע בתוך הספר, לקחת אותו
לבית הספר ולחזור איתו בסוף היום מבלי שאף אחד יגלה. המטרה
היתה להתנסות בפעם הראשונה בלחצים שנלווים לפעולה חשאית -
עצבנות, הזעה, הרעד בידיים, התחושה שכולם יודעים עליך הכול,
הפחד מפני התגלות.
|
היינו בני ארבע-עשרה, והתגנבנו בלילה לגן השעשועים שהיה אז חדש
ברחוב פאירברג בשביל לגנוב מספינת-הפירטים שהייתה שם שלט עם
ציור של גולגולת. למה? בגלל שהיינו בני ארבע עשרה והיינו באמצע
השלב הזה של עבריינות נוער מינורית שכל ילד עובר, ואל תגידו לי
שלא.
|
לעכבר הקטן של המחסן לא היה ממש סיכוי, וכבר בלילה שלאחר מכן
נשמע 'סנאפ' באמצע הלילה. טל ועידו כרעו על הרצפה ליד המלכודת,
שבתוכה התרוצץ העכבר הקטן שגורלו נחרץ, וטיכסו עצה. "אל תדאגי,
נסיכה." לחש עידו. "לא נטביע אותו".
|
כמה כחול וגדול הרקיע כאן. כמה נעימים רוח-הים וצליל
העוברים-ושבים בנמל וריח הסחורות והמיית הגלים. ואחר כך, כמה
ארוך הוא המסע, כמה יפים מלמעלה השדות והעמקים וההרים וכמה
קשים הקור והגשם, ומה נוראות הסערות.
|
תספר לי איזה סיפור אגדה קסום כזה."
- "סיפור אגדה? כמו הארי פוטר למשל?"
- "לא! הארי פוטר זה רציני מדי. אני רוצה סתם עוד סיפור
אגדה."
- "כרצונך... סתם סיפור אגדה. בוא נראה."
|
הולך לו בחור אחד ברחוב צדדי וחשוך בשעת לילה מאוחרת, והזה
בידו, עטוף בסמרטוט. נעצר ליד גדר נמוכה והעיף מבט מסביב, לא
ראה אך אחד ברחוב. הוא חילץ את הזה מהסמרטוט והניח את זה על
גדר נמוכה, ואז זרק את הסמרטוט לפח ושב על עקבותיו עם הידיים
בכיסים.
|
21-07-2069 -- הנדון: דו"ח פעילות מבצעית מס' 050372 -- פעולת
פשיטה בגזרה C-26 (דרום) -- צה"ל, יחידת סיור 102, פלוגה ה',
צוות שלוש (הפרועים של פורת) -- בפיקוד: רב סמל אורי פורת
|
אז הבחור התיישב, הניח את הקפה שלו על השולחן, שלח אליה מבט
ירוק-חשמל ופשוט אמר לה: היי, מה שלומך? כאילו הם מכרים מימי
הפלמ"ח. ואז התכופף לעברה ולחש: חכי שתי דקות, אוקיי, שתי דקות
ואני עף מפה, האקסית שלי נכנסה עכשיו עם מישהו ואני לא יכול
שהיא תראה אותי לבד,
|
הכרתי אותה באיזה פאב באלנבי והיא לקחה אותי הביתה אחרי שאמרתי
משהו שהרשים אותה, לא חשוב מה. היא בטח התחרטה על הטעות הזאת,
בהנחה שהיא בכלל הקדישה לי מחשבה אחרי זה. בחדר הקטן שלה היה
קיר מכוסה בתמונות מוצמדו אחת לשנייה בקולאז'.
|
מישהו אולי אמר "מה?" וצ'יקו בשלו: "שמעת אותי. אני, נדב
רומצ'יק המכונה צ'יקו, עוזב, ואני הולך להיות שודד ים בקריביים
ואם יש לכם שכל אתם באים איתי. מה בדיוק יש לנו להפסיד פה?
חוקים, חוקים, בכל מקום וכל הזמן ובשביל מה?
|
כמה קרני שמש חורפיות מסתננות דרך חלון חדר-האמבטיה, לא
מחממות, סתם עושות לך טובה. אני מסיים למלא את הגיגית. שלוש
בועיות צפות על פני המים, שתיים מהן מתפקעות ביחד והשלישית
מושכת עוד כמה שניות. אני מוריד את החולצה. הריצפה קרה.
|
ואז בערך קילומטר וחצי לפני הקיבוץ - טראח, עופר דופק ברקס
וכולנו עפים קדימה, ומרום מאחורה צורח - מה מה מה קרה? ועופר
מושך את חגורת הבטיחות שלו ומסנן, כוסאמק כוסאמק, נראה לי
שפגענו במשהו. בסוף הוא הצליח לשחרר את החגורה ויצא החוצה,
ואני יצאתי אחריו ואז ראיתי
|
עוד בר-מצווה. איזה כיף שיש אירועים כאלה שאפשר לפגוש את
המשפחה. עכשיו כולם ישר יתחילו עם מה-שלומך,
ואיפה-אתה-לא-רואים-אותך, למה, למה מכריחים אותי לבוא לפה? מה
עשיתי? תודה לאל שיש פה אלכוהול.
|
אני אסע דרומה אחרי שכל זה יסתיים
ואעשה שוב את המסע הקשה אל הר כרבולת;
היכן שהמכתש גדול דיו כדי לקבור בו
ואנסה לראות מרום גובהו של הרכס הצר, את
|
קיל דוויל היל, קיטי-הוק, צפון קרוליינה
שם עפנו בפעם הראשונה
17 דצמבר, 1903
נשארתי עם ווילבור רייט על האדמה
|
לאקדוחן האחרון.
אתה רוכב; זר קשוח עם שקיעה בעיניים.
אולי שדות הציד הם נצחיים, כמו שהאינדיאנים אומרים?
|
והם לא ידעו שהם חיים ומתים בשבילה
שהיא לא כמו פרפר אלא כמו אווז פרא,
רוני, של החיילים.
|
הנחה א':
חבר הוא מישהו שעוזר לך.
הנחה ב':
אויב הוא האנטי-תיזה של חבר.
|
אלא שמה שאתה באמת רוצה לעשות עכשיו, זה לתפוס את הכתפיים שלה,
לטלטל אותה חזק-חזק, ולהגיד לה שתפסיק כבר! תפסיקי לבכות! שום
דבר בעולם לא שווה שתשבי פה ותבכי ככה.
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
