|
טרשים ויצוע אהוב ומנוכר...
|
ואולי לא היית נערה בהירה תמירת-גב וצללית
|
הוא הותיר חלל,
כל כך שקוף!
שקוף, שבלילה רואים,
|
ופלאי התחדשות מסביב,
כי הגיע, הגיע אביב.
|
לרקום חלום מבדל ענן, וכוכבים
|
שכבות שכבות הם נערמים.
הפנים, הזיכרונות, השנים.
מערומי תילי חיים,
השנים, הזיכרונות והפנים. הפנים.
|
ים הסלעים חורץ את גורלי,
בעלטה.
|
אם מצבה תונח עליך,
תהיה כבדה מאבן,
משקל הזיכרונות.
|
לחיוך שלך,
עיניים עצובות.
|
כמו אלוהים
מתוהו בראת
ספינות של עלים ותפרחת.
|
הייתה טעותי זו, עקת
כל הלילות.
|
מה השארת שם בעברך הרחוק,
שלנצח ישאר בהווה.
|
מבזק ברקים וסער
ורעם ומבוכה
בדרך אל הצער,
מתוך האפלה
|
משהו שרציתי לכתוב לך,
את.
|
גם ציפור לא ידעה,
לשורר את שירי
ונותרתי אני וקולי.
|
ענף פוארות ציפורת,
שורר לו כל מקור,
|
נראה שעזבת ופינית מקומך
לעוד געגוע,
לזאת שאינך,
|
אם יש תתגנב מנגינה נעזבת,
אם לחן יחדור בלי משים, אל הלב,
נשיר עמך שיר, יצירה מתגברת,
על אף שאתה כך אותנו עוזב.
|
בשם הדברים שלא נאמרו,
בשם כל השתיקות.
|
אין לתאר את שאחוש,
עייף וחלש וזקוק לאלחוש,
|
בשחר הנבט, טמון גם קיצו.
לשווא יתנשא למרום,
|
הנדנדות ששחקו לנו,
חורקות עכשיו, לילדים אחרים.
|
ואני עוד חיפשתי אותך,
ליד גשרים,
שלעולם לא יכילו את דמותך עוד.
|
למרות שאהבתי אותך
בעת שהיית עדיין...
הבטחה.
|
מכמני קמטי וקפלי השנים,
החרוטים על עבותות גזעו
|
היא, הם הפנים שלא אשכח
ההנאה או המפח
היא אוצרי או
המחיר שאשלם
|
היום, היום את הכי יפה.
יפה מאתמול
|
את הכאב הזה,
איש לא יוכל לכתוב.
|
ברקים, לא עוצרים,
בדרך כפרית.
|
ברגע שהלכת,
גווע העולם מלכת.
|
כתבתי לך,
כל שהיה בי לכתוב לך,
|
כתבתי לך,
כל שהיה בי לכתוב לך
|
עכשיו.
כשעברנו את כל הנחלים.
כששברנו את כל הגשרים.
|
כשעברנו את כל הנחלים.
כששברנו את כל הגשרים.
|
כשראיתי אותך,
ידעתי שזה לא ייגמר בטוב,
וזה לא.
|
מקום שהלכת אליו,
עומד הזמן מחוגו,
|
זר לא ידע,
מה קרה לי בעצם
כשאמרתי מילה.
|
חידה לא פתורה,
חדשה נושנה,
מפעמת כיין לדם,
שנים נמוגות ואינן.
|
אותך, היה מזמין לחלומו,
אותי, השאיר מחוץ לשמיכה,
|
תמיד היית ברקע,
בשולי הרקיעים.
|
זו את, שמעבר לאגדות,
נסיכת הטירה,
שמאחורי החומות.
|
הלילה זוכר אותך
בפיסות עור חלקות.
|
יד נעלמה מחקה
את תלמי השנים
שהיו חקוקים על פניך,
|
בחיוך חומל, אישה לואטת.
בהבנת עולם רהוט, והוא לך.
|
אנשים נסעו למנהטן,
חפשו אוצרות באכזיב.
ניסו מזלם,
שרשה, לה פם.
|
אני זוכר ימים תמימים,
שדות ופרדסים,
זוג ילדים גומא מרחב
חווה פרחים צוחק מלב.
|
על משך השעמום אני מצר,
על ה הרף שבעניין,
|
בינות שיקמים מתי מספר ושפע של חולות,
לפני מאה שנה ועוד, רקמו פה חלומות.
|
כמטחווי דמעה מהאושר,
מנגד, כמשה,
רואה את המובטחת,
רואה ולא נושה.
|
כשאין דרך לחזור,
וכשאין הלב יכול למחול.
יכולה מילה, אחת, שלך,
להשקיט הכל.
|
כשאמא היתה קטנה,
אהבו אותה המון.
|
לאהוב זה כמו לחם,
חם מהמאפיה.
|
מחצית חיים הותרת שם,
בשדה האבנים,
מבט אל הארון,
בגדים מיותמים.
|
אך לו היו בידי אותם כלים של אז,
אותה תמימות של פעם בחיים.
|
חבקתי רובה,
חבקתי כרית,
חבקתי אותך.
|
ואת,
את הילכת בכל המדרכות,
אך לא מולי,
|
לדמם למוות בדמדומי שקיעתה,
|
אני, שעושה אהבה עם קולך,
בעת שאת שרה
|
רוב עיתותיי הייתי יונק,
רב לי, שמח בחלקי
|
סלחי לי על שלא הכרתיך בעבר.
הייתי עסוק, הייתי מנוכר, ערל וקר.
משכבר בימים, שיחרה אהבתי לפתחך,
סומאת ולא רואה דבר.
|
קורץ ומפתה כסרסור בן בלי חוק.
מבטיח לעד ורוקם הרפתקה,
שתהיה, או הייתה, או הילכה לביתה.
|
בנשיותה הפורחת,
בפני המלאך
שלעולם מבטיחות.
|
מי יאספם את דמעות השלכת,
מי ישיבם אל חיקו של ענף.
|
ואת מושרת מעצמך
שאין לכתוב סונטת
הדם.
|
חלמתי אותך הלילה
בחלום הכאב נורא
|
הקיץ ההוא נעלם בעבר
רפרוף חמוקייך נמוג משכבר
|
עונות השנה שתפו פעולה,
בין גלגל הארץ, לגלגל החמה
|
כלבי הבדידות נובחים
לעבר ירח טובע
|
תשאלו את הבור,
האומנם הוא סבור,
ששלמה בשעתו התאפק,
|
את ואני, שותקים ביחד,
בלילה קר, על מדרכות.
|
כתמים לא נראים
על חולצה נושנה
צורבים בנוחות מכאיבה,
|
פתאום חשבתי עלייך,
כמו תמיד, כמו קודם
|
מצוק של שתיקה,
מצעיף ערפל,
ממבט חטוף,
חושש להסתכל,
|
קוים בודדים נפגשים, נפרדים.
חוטי חיים נפרמים לגזרים.
|
רציתי לתת לך
רגע של שמיים.
|
הקיץ ההוא נעלם בעבר
רפרוף חמוקייך נמוג משכבר
|
כדורים, לא יכולים לפלח שירים,
להמית רעיון בלב נשבר.
|
מעולם, לא אהב יופי,
משהי כמוך.
|
להניף את השמש הלוהטת ולהזמין מחדש את החיים,
|
הכעס, הרוגז,
דמעות,
חיוך קטן,
וצחוק גדול,
ובקשה.
|
עוד אחינו חי - רון ארד
על שלל לילותיי צינת ערב עותרת
קצרה השמיכה מהכיל
|
המשכנו ללכת
בעיר אפורה, סתווית,
או קייצית, או חורפית.
|
והיו רגעים יפים, גם כשלא הייתי, היו.
|
רסיס להבה, אני ואתה,
משתברים מאותה נהרה.
|
הרבה געגועים היו בי לתיתך,
ולא ראו אור יום.
|
הרבה געגועים היו בי לתיתך,
ולא ראו אור יום.
|
עורג אל,
מקסם השווא הלוהט.
|
על המבט
ועל הסטתו.
על המעשה
ועל המחדל.
|
עד שהחרט יצנח מהיד,
עד ייבש המבוע.
|
הידיים שצירו את הורדים,
נמות עכשיו.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אני אוהב ילדים.
במיוחד עם רוטב
סויה.
השני |
|
