[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אבי אלף
עונת המלפפונים הירוקים תמה מזמן, עונת העגבניות האדומות
והמבשילות בעיצומה


אל היצירות בבמה האהובות על אבי אלףאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי אבי אלףאל היוצרים המעריכים את אבי אלף
כידוע, אם כי מן הסתם עדיין לא לכולם, אני נוטה לרוב
לכתוב סיפורים קצרים עם פואנטה, אבל למרות זאת, מדי
פעם, ולעתים אף במקביל, אני משתדל לחבר ולהציג גם
יצירות מסוג שונה לחלוטין, למשל, סיפורים קצרים ללא
פואנטה, סיפורים ארוכים (עם פואנטה ובלעדיה), שירים
ואף צילומים. צפו להפתעות. אולי בזמן האחרון כתבתי
פחות, אבל בעתיד אכתוב יותר, וזו בהחלט הבטחה.

אני מציג בבמה זו מפברואר תשס"ו




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
זכרונות
מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי לישון, בייחוד כשיש בית ספר.
כשאמא הייתה באה להעיר אותי, הייתי מתקפל מתחת לשמיכה, עושה
עצמי ישן כדי לא להפסיד דקה במיטה. כשאבא היה בא להעיר אותי,
הייתי מסתובב לצד השני ועוצם עיניים, מחכה שיתייאש ויבוא שוב
עוד עשר דקות.

אהבה נכזבת
דורית הדליקה האור. ריק לגמרי. הכל נלקח ע"י ההוצאה לפועל.
בעצם, כמעט הכל. משום מה פסחו על הטלוויזיה. הכל בגלל שאול -
אהבה ממבט ראשון, הבטחה שהכזיבה. תמיד קפץ בראש וכמעט תמיד
התרסק ופשט רגל. דורית נלחמה ברחמים העצמיים שאיימו להציפה מכל
עבר.

זכרונות
"אני אורז מזוודה ושם בתוכה תפוז".
"אני אורזת מזוודה ושמה בתוכה תפוז ואפרסק ".
"אני אורז מזוודה ושם בתוכה תפוז, אפרסק וגופיה". כך התחיל
מסעי אל התהילה והאושר, כך הוא גם נגמר.

ראש ממשלת בלגיה אמור להגיע מחרתיים, ולא סיימתי להתכונן. זה
כחודש שאני בג'וב הזה, ראש מדור דגלים במשרד החוץ. ענבלוש, בת
הדודה של הנהג הקודם של ליברמן, השיגה לי את הג'וב החלומי. ככה
חשבתי עד שהחלום נראה מתרחק והולך...

זכרונות
פעם אנשים, כל האנשים שהיו, היו שוטפים בעצמם את האוטו שלהם.
אף אחד לא שמע על שטיפה בתשלום, כי לא היה דבר כזה... הרחובות
נראו אז כמו נהר הירקון בחורף גשום, כאשר גברים בגופיות
מחוררות היו שוטפים, מייבשים, ולאחר מכן מצחצחים וממרקים את
מכוניותיהם.

פריצת הדרך המדעית הוצגה דווקא בכנס כלל לא נחשב, אי שם בדרום
דרומה של פורטוגל... נושא ההרצאה של אספרנצה דוניטטי היה "גיל
ביולוגי וגיל כרונולוגי" ותחילתה לא רמזה על הבאות...

אורבני
כבר שנתיים שהוא מכין כריכים מושקעים לארבעת ילדיו, אך ללא כל
שיפור בזמנים. הטלפון צלצל... זו הייתה שרית החביבה, השכנה
ממול, שביקשה שם של אינסטלטור אמין. "אל תשאל מה קרה לי",
סיפרה במהירות בקולה הרך, "כל המטבח מוצף ואפילו לא סיימתי
להכין את
הסנדוויצ'ים

כמיהה
מה אתה עושה מחר בשמונה?" שאלה השחרחורת. הופתעתי. "לא, זה לא
מה שאתה חושב, אתה מוזמן לפגישה... בעצם, סוג של חוג. הבטתי
סביבי, מחפש את השאר, אך לשווא. תמיד הרגשתי קצת זר אבל רק
עתה הבנתי שלהרגשה היה בסיס.

כמיהה
"יש לנו היום סלט מיוחד, צנוברים ממולאים בטחינה אורגנית
מוגשים ברוטב פטריות כמהין שחורות שהוטסו הבוקר ממחוז שמפיין
שבצרפת וזרעי חרדל קלויים למחצה" המלצר דקלם את מיוחדי היום
בעודי מביט בעיני עגל חלב בדגנית שנראתה מקשיבה לו ברוב קשב
וריכוז.

ביוגרפיה
חם בתאילנד, חם ולח. רטוב מזעה המשכתי את דרכי ברחוב במורד
העיירה הקטנה והציורית, מחפש את המכבסה... חמשת הקילוגרמים של
בגדים המחכים לשטיפה ייסודית לא הקלו עלי; חולצתי הרטובה נדבקה
לעורי ואותתה שמיקומה הנכון הוא בשקית הכביסה ולא עלי...
נזלתי.

מדע בדיוני
אני אוהב לעשות זאת, זה אפילו יכול להיחשב לתחביב שלי, להסתכל
על הצמחים. על העצים, השיחים והדשא, על הענפים, העלים
והפרחים... יכולתי להתעלם, להביט למקום אחר, להכנס הביתה
ולשכוח ממה שראיתי. ציפיתי לתחושה הרגילה של עלה.

זכרונות
אמא", צעקתי בשקט כדי לא להעיר את השכנים הנרגזים תדיר "איפה
הצרפתייה שלי?" שוב נעלמה לי מהארון. שוב חיפשתי, כאן ושם, שוב
הבנתי כי החיפוש לשווא.

פואנטה
הריבה הייתה טעימה, אפילו ערבה לחך. אמנם היה צליל של טעם
לוואי, אך ממש קל שבקלים. התכוונתי לסיים את ארוחתי הדלה ולשים
את הצנצנת הריקה בכיור שבמטבח, ואז שמתי לב כי בעצם אכלתי ריבה
שפג תוקפה: אם עכשיו מאי 2007, תוקף הריבה היה עד 30 ביוני
2004 (!) בלבד.

"שלום, אפשר לדבר עם החגב?" שאל קול של ילד צעיר, "עם מי?",
"עם החגב, אל תעשה את עצמך, הוא ממש מולך, בין הקינמון לחרדל".

מדע בדיוני
הוא קם והסתובב בחדר חסר מנוחה. מצד אחד התקבלו תוצאות
מרשימות; מצד שני, עדיין היה מוטרד. ה-ZOOM הגדיל את שמות נאות
המדבר והעמק ששכן במרכזו. פיליפ הרגיש שפתרון התעלומה מתקרב.

געגוע
דימיינתי שאני צועד על הירח, לבדי. ללא חליפת חלל. דימיינתי
שלפתע, בעודי צועד, נתקלתי בפרח ענוג. כן, על הירח. פרח ורוד
וקטן, בודד ועצוב. רכנתי להביט בו מקרוב, להריח אותו. הכל
התרחש על הירח, היום לפני שלושים שנה...

מדע בדיוני
רופא השיניים חייך ושאל: האם הזריקה הראשונה השפיעה? כמובן
שלא, עניתי מייד ובאופן אוטומטי, בלי לחשוב אפילו פעם אחת...
אלא שזריקת ההרדמה המשיכה לבושש ומבעד לעיני העצומות שמעתי
קולות רמים של ויכוח. פתחתי את עיני. לנגד עיני נגלתה הגברת
הראשונה...

סאטירה
הדרישה התקיפה מראש ממשלתנו לא הותירה כל מקום לפרשנות. "הכן
לי מייד תכנית מגרה לפתרון הבעיה", הודיע הראש, "יש לך 24
שעות, בעצם - עד מוצאי שבת". בטרם הספיק השר לחשוב על תשובה,
כל תשובה שהיא, העיקר להגיב, נעלם ראש הממשלה מהחדר.

"לטיול יצאנו, צב זקן מצאנו" שרו הבנות בקול סופרן דקיק.
מדריך הקבוצה, יובל, עמד והביט בבני הקבוצה במבט מלא עייפות.
שוב ושוב סקר אותם בפליאה. ערב רב של אנשים ללא מכנה משותף
שנענו משום מה למודעתו הזעירה במבצע סוף שבוע במקומון.

סוריאליזם
לבדי במסעדה חצי נטושה על שפת ים המלח, מול שטרודל תפוחים
ומלצרית חיננית. המודעה שהתחבאה לה בין דרושים נציגי שירות
לבין פרסומת לריקודי עם, היא הנושאת באחריות: "כימאי לפרוייקט
זמני, מאתגר ומשתלם". כך זה התחיל, ולא ידעתי איך זה יסתיים.

סוריאליזם
הממצא היה ברור וחד משמעי, לא היה מקום לספק. המגילות חזרו
כמעט מילה במילה על הנאמר במקורותינו. למעט עובדה אחת...עובדה
שגרמה למהפכה חד משמעית ודו ספרתית.

פואנטה
"מי זה, מה אתה עושה כאן?" האור החזק של הפנס הצה"לי סנוור
אותי. קפאתי במקום, הכרטיסים, ההוכחה החותכת לפשע, בידי.
נתפסתי על חם...שלושים וחמש בפנים. במקרה הטוב. איך נתפסתי?
איך לא שמעתי את הג'יפ חונה ליד המשרד?

אורבני
עם פתיחת המחסום התחלתי בחיפושים אחר מקום חנייה. המגרש נראה
עמוס לעייפה, והסיכוי למצוא מקום פנוי נראה אפסי, אך מי יודע?
אולי אלילת המזל תאיר לי את פניה.
... שלושים שנה על הכביש, ומעודי לא הפלתי גורל על מקום חנייה.

סוריאליזם
ידוע ששמן זית טוב לבריאות, זה הרי כתוב בכל העיתונים, לא רק
הצהובים שבהם, ואני, מכיוון שבריאותי חשובה לי עד מאד, הפנמתי
את המסר הזה והתחלתי לשתות שמן זית, בעיקר שמן זית זך.

החיים הם לא פיקניק" אומר הפתגם הידוע, אבל באותו בוקר שישי,
כשנשלפתי בקושי רב מהמיטה החמה, החלטתי: היום יהיה פיקניק.
קפצתי למעדנייה הסמוכה מדי לביתי וקניתי כמה גבינות טובות,
ממרחים, קרקרים איכותיים ושני בקבוקי יין פטיט סירה.

פארודיה
הנסיעה לנתב"ג הייתה רגילה, שום סימן לבאות..."מה קורה פה?",
שאלתי בלחש. היא הביטה בי וחייכה. "אל תגיד לי שלא ידעת, אתה
לא פותח אימיילים? לא מקשיב להודעת בסלולרי? כל הסיפור, הוא
יוזמה של איל הון ברזיליאני, בעקבות הטראומה שחטף לאחר הפסד
נבחרתו במונדיאל.

נזכרתי בשמוליק, בן דודה השני של ימימה, אשף מחשבים, ובעל ידי
זהב אלקטרוניות. שמוליק השיב מהר לטלפון. הוא ישמח לעזור
כמובן, אלא שהוא קצת רחוק... לא רחוק כמו נפאל הרחוקה אלא קרוב
אלינו, בוורנה שבבולגריה. ירח דבש. היישועה הגיעה מכיוון בלתי
צפוי.

בפעם האחרונה ששקיבלתי אות חיים מימימה היא הייתה אי שם בנפאל
זה אולי זמן מתאים לספר על ימימה. איך פרצה בסערה לחיי ויותר
מכך - איך היא עדיין שם...

השעות עד שלוש עברו בעצלתיים. ארוחת בוקר. תשבץ היגיון. עיתון.
כוס תה. עוד תשבץ היגיון. נמנום. ארוחת צהריים. נמנום
נוסף...ואז הפגישה."זה מצויין" אמר בשקט ובאנגלית "זה הולך
להיות משהו גדול....יש רק בעיה אחת...מרתה.

הכל התחיל בטעות. טעות רצינית. כזו שמסמרת שיער, אפילו לקרחים.
ההתחלה הייתה דווקא בסדר, שלא לומר מבטיחה. הסרט שיצרתי הושלם
והפגישה עם המפיצים נקבעה, במקרה, ליום הולדתי, בבית הקפה
השכונתי בצפון תל-אביב. כמו שאמרתי - התחלה מבטיחה.

הוליווד התכוננה לקראתי, ועוד איך. פגישה רדפה פגישה. ההצלחה
מעבר לפינה, בוודאי, אבל איפה הפינה?

הבטנו לכיוון האשה שישבה לה לבדה ליד שולחן בגלידריה ובוהה
באוויר. מי הייתה האשה? מעולם לא קיבלתי תנאים כה טובים להעביר
את עשר השעות בטיסה בשינה רגועה. ניסיתי להרדם אך לשווא, ללא
הועיל. ההתרגשות אכלה אותי, החשש הכביד עלי, התקווה סחררה
אותי. הוליווד, אני

זכרונות
זה סיפור על קיץ שלא נגמר, על חום שלא פסק, על חורף שלא בא. זה
סיפור על המתנה, איך חיכינו לסוף הקיץ אך לשוא... אמא ואבא
ישבו על המיטה, צוחקים מאושר. אמרנו לך, אמרו במקהלה.

שלג? באילת? לא סביר. הקריינית ברדיו נשמעה רצינית ושקולה. שקע
ברומטרי חריג שמקורו בסיביר הרחוקה נמצא בדרך לישראל בקצב
מהיר. זה עשרים שנה, ב-25 בפברואר בדיוק, שאני נוסע
לאילת....הסיבה מצמררת שיער, גם כשחם וגם כשקר.

אורבן לג'נד
נכנסתי למכונית. התנעתי ואז שמעתי קולות מאחור. הסתובבתי
במהירות. לא היה שם אף אחד. "שוב אתה מדמיין", אמרתי לעצמי...
העברתי ל-DRIVE ויצאתי מהחנייה. באופק נראו אורות העיר הגדולה.
שנים ציפיתי לנסיעה הזו, אורות העיר התקרבו במהירות...

תיבת המכתבים עלתה על גדותיה, ארנונה, מכתבים מהבנק,
מהביטוח... המכתבים הצטופפו להם בתיבה המוארכת, מחכים
לגאולה...הפכתי את הנסיעה ביער להרגל קבע והמכתבים
אתי....אתמול היה יום גשום במיוחד, מהסוג האהוב על דני רופ
ותומכיו....מרחוק מתי נראה מדוכדך, בניגוד מוחלט


לרשימת יצירות השירה החדשות
גשם זלעפות יורד מהשמיים
הבחירה קשה עד מאד
יד ועוד יד הם ידיים
והעתיד אינו ורוד

אינטרוספקטיבי
במראה
אני נראה קצת אחרת
זה לא אני שם
למרות שדי דומה

ראפ
קם לי השכם, לאמבטיה אין תור
פתיחה מבטיחה, למרות הקור
חולץ את הפקק, מושך לגימה
משמאלי האדומה, מימיני הכתומה

תמיד רציתי להגיע לזנזיבר. מגיל קטן.


לרשימת יצירות הצילום החדשות
דיגיטלי
אל היצירה

נוף
אל היצירה

חיית מחמד
אל היצירה
הטווס והכלב

טבע
אל היצירה

טבע
אל היצירה

תיעודי
אל היצירה

טבע דומם
אל היצירה
עציץ קסום

טבע דומם
אל היצירה

מבויים
אל היצירה
פסטורליה בגינה מושלגת, חורף 2012

טבע דומם
אל היצירה

חיית מחמד
אל היצירה




- "סליחה, מה
השעה?"

- "אני לא יודע
עברית".

- "ואנגלית?".

- "גם לא".

- "רוסית?"

- "טוב נו, שלוש
וחצי. בסדר?!".


תרומה לבמה





יוצר מס' 58347. בבמה מאז 20/2/06 17:58

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאבי אלף
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה