|
בציר 1987.
היא לעולם לא תהיה
אני ממשיכה ללכת והעוברים ושבים חולפים על פניי ואוטובוסים
רועשים מתיזים מים מהשלוליות שעל הכביש לעברי. לא אכפת לי.
כשאראה אותו חושיי יתחדדו, זאת אני יודעת. אבחין בכל פרט קטן
ואחרוט בזכרוני. עור התוף יתעדן וירטוט לשמע קולו מדבר
ברהיטות.
|
ואתה עומד מולי, פרידריך, במדים אפורים כהים,
ואני ניצבת, בדיוק כפי שאני היום:
גוף נשי לבן, עירום, נטול המיניות הבלונדית
של שכנותיי הסלאביות מהעיר
וגם הגלים הכהים של שיערי - ברוח התקופה.
|
חיוך שעלול היה להעלות חשדות בדבר
אינדיבידואליזם, או טרוצקיזם
רחמנא לצלן. היזהר.
|
והמוח יתמלא מים צלולים,
בריכה טורקיזית מנצנצת.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
הלכתי לגרפולוג
הוא ביקש כתב
יד, שלחתי אותו
לדף האחורי
שיקרא מה
שכתבתי, הוא
התבאס עליי, כבר
חשבתי שאני
פסיכו...משהו,
אבל הוא הרגיע
אותי ואמר שאני
סתם לא מצחיקה.
הדס עמיר,
מתנחמת בדרך
לעוד סלוגן
מאושר. |
|
