[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










יליד 75, סטודנט לפילוסופיה וספרות. אוהב במיוחד
שירה לועזית, הומור וספרים.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
שנץ סגלגל כרוך סביב שערה המתנופף ברוח, שמלתה מתבדרת לנגד
חלונות הראווה, ועיני האנשים אינם יכולים שלא להסב מבטם אליה.
"וכי מה אעשה, דורתי?".
"חכי לו בפינה, הוא כבר יגיע".

הסתכלתי לה בעיניים. אני לא מומחה גדול לרומנטיקה, במיוחד לא
לרומנטיקה מעשית, אבל צודקים האלה שאומרים שרומנטיקה היא לא
משהו שמישהו אחר קובע לך. רק אתה מחליט מה רומנטי ומה לא, זה
כמו הוויכוח על טעם ועל ריח שכולנו מכירים.

על המדרכה מנגד עמד זוג שהתנשק בחום, גל צמרמורת עבר עלי,
התחלתי לחשוב עליה, ועל כמה שהיא חסרה לי.
בעודי מתבונן בחלון כמהופנט, ניגשה לשולחני המלצרית עם ארוחת
הבוקר אשר כללה ביצת עיין וזוג חביתיות מכוסות בסירופ מייפל,
בדיוק כפי שאני אוהב את זה.

מושך את אופניו החדשות מתוך החריץ החלוד שם גלגלה הקדמי היה
תקוע ונותן להם סקירה בעיניו, אינו פוסח על הצבע הטרי והמבריק
לאור השמש, על הגלגלים שטרם נשחקו, על הכיסא המרופד שעוד לא
ידע קרעים ובלות, ובעיקר התבונן הוא על ההגה האופקי,

רוח ההרים הגבוהה והחדה זרמה בגעש בגרמי השמיים ושטה על פניו
של איש כרוע על ברכיו, נושא תפילה חרישית מעלה, כפות ידיו
חובקות עצמן, עיניו מביטות לעבר שמי הבוקר הריקים מענן וצבועים
בצבעי הכתום של עלות החמה.

"אני רוצה להיות גורילה", הוא אמר.
-"למה?", שאלתי בהתפלאות.
"כי גורילה היא חזקה, ואנשים חזקים הם אנשים בעלי שליטה".
"אבל זה גורילה, לא בן אדם".
-"זה משנה?".
-"אל תתנשא, אין אנשים שהם גורילות".

ואיך יכל להבין את המצב לאשורו, כאשר על בלטה היא אל מתוך
האסקופה בעלת המרקם הסיציליאני המרהיב, ואילו חלונות הזכוכית
אשר עשו חן עמה יותר מאשר האיפור הכבד אשר נטתה לשים על פניה,
סנוור אותו מעט והוסיפ מעט תיאטרליות כאשר שאלה,- "מה שמך?"

"ובכן", פניתי אליו , "גם היום אנחנו הולכים להתעלם אחד מן
השני, לא הספיק לנו פעם שעברה, זה היה בהחלט מתיש, לא כך?".
-"אם כך אתה מרגיש", הוא ענה, ובאותו זמן השפיל את מבטו ואסף
של שערו הארוך בשתי ידיו, כמנסה לתלוש אותו מן הקרקרפת.

אינני יודע מדוע סיכנתי את חיי ואת חיי אדם חף מפשע על מנת
להצילו.
אינני יודע אם כשעשיתי זאת מחשבותיי היו נטולות כל יצר אנוכי,
משום כך הזדעזעתי לגלות בסוף כל העניין, שאותו נער, היה בעצם
בנו של אחד מעשירי לונדון, אשר חיפש עצמו במסעות ללב ים

כינסו ישיבה, קראו להמון, אחר הצהירו הצהרה פומבית, ושוב חזרו
לישיבה על מנת להבין מה השתבש.
"הם אינם מבינים", אמר לודוויג צהוב-עלה.
"אולי ננסה לפשט, להציג את זה בגובה העיניים", הציע ידידו.

"אתם דוחקים אותי לפינה", אמרתי, והם כמו כלום, בום בום, בתוך
הראש, לא מניחים, וממשיכים, ממשיכים כמו כלום, "תעזבו כבר",
אני צועק לעברם, אבל שוב, הם מכים, הם חומדים, הם שקרנים, הם
איומים, הם רוצים במותי, אחרת למה?

מזמן אבדה לה הייחוד שבחיי אלמוות - אותה נצחיות אשר כה היטיבה
להכיר, כעת התנפצה לה בפנים בתרועות חצוצרת השלמות.
לילי אהבה ללכת לים. לראות כוכבים, להביט כך סתם לשמיים,
לפעמים, לעת ערב, הייתה יורדת מטה, אל החוף

הגשם המשיך לטפטף גם כאשר מיכאלה הסיטה את הוילון בחדר השינה,
ובעזרת ראשה הקטנטן הציצה לבדוק כי עדיין קר וגשום. מזג האוויר
החורפי השרה עליה רוח מוזרה שכזאת, ברגע בו החל, והשמיים
נתקדרו, ורוחות צפוניות הניסו האנשים לביתם, החל חדרה להסתובב

נכנס התיישב וחיכה. נמנה עם הללו אשר סבלנותם פקעה, לכו התחיל
להאדים, ברור?.
- כאור הצהרים.

היה לי פעם חבר כזה שקט, הוא כמעט אף פעם לא דיבר, גם לא נראה
לי היה לו משהו להגיד, אבל בכללית הוא היה פשוט ביישן.
עד היום אני לא חושב שהוא היה שפוי, למען האמת, למרות כל
התמימות שהציג הוא היה בן זונה אמיתי, ממש ריחמתי עליו.

"בוקר טוב, בוקר נפלא לכולם", הוא נכנס פנימה, בו ברגע ידענו
שהיה זה בננו, יחידנו, מלא שמחת חיים צרופה ומשעשעת, מצבור שלם
של תכונות שהייתי מת לקבל אותן, ככה זה, כישרון מדלג דור,
והפעם זה הפוך.

חלילה לא לחרוג מלוח הזמנים אותו ראה מר. פטרסקו כמקודש.
טרקטורים עצומי מימדים בצבעי הצהוב והאדום הרימו סלעים כבדי
משקל וגסים מן האדמה הלא מעובדת, מנקים את השטח למען התקנת
היסודות.

החיים קצרים מידי בשביל לסכן על שטויות מיותרות, הכל צריך
לדפוק חזק ומדויק, כמו שעון, הכל חייב להיות מושלם עד הטיפה
האחרונה, אין מקום לפזיזות, וקלות דעת, כל חולשה תוביל אחריה
עונש סבל ארוך, ממושך וכואב עד אימה, לכן היזהר בשאיפותיך
ורצונותיך

ערך את רשימותיו היטב ובקפדנות, כך שלעתיד יוכל למצוא את שחיפש
ביתר קלות, בלי להזעיק עזרה מאחת האחיות אשר בבית החולים, ידע,
כי כאשר יעשה כך, יחשבו אותו הבריות לאדם מפוזר, אולי ואף
יסירו אמונם ממנו, ובתור רופא, דבר זה יהיה לו לאסון כבד

אנוכי לא תמנון, אלא אל. אנוכי יצור משוגע, אחראי על אקסטזות,
שגעונות שיכרון וחירות. אנוכי החיים עצמם, אנוכי דיוניסוס.
וכי מה לי לרוץ, וכי מה לי לעבוד, אנוכי אל הטעם, הריח כשארצה
אעלם, כשארצה הכל יקרה, אנוכי שולט בכל, בכל מה שחופשי.

יושב אלכסונית על כיסא המחשב הכתום, בוהה במסך פרק זמן ממושך,
ואחר חוזר ומקפיץ את כדור הטניס, מטיח אותו ברצפת הבלטה ואחר
תופס אותו בידו. "זה עוזר לחשוב", הוא משכנע את עצמו ומתלבט מה
לכתוב.

הנה ומועדת, אך לא, עדיין יציבה אחיזתה בעולם, ראו הדמות,
מתקרבת היא לצריף, נוקשת על דלתו, ואין עונה, תרעומת חולפת
במוחה, היא מנסה שנית, דפיקותיה כהלמות פטיש, הולמות ולא נחות,
אינו רואה הקרשים, אינו רואה בחשכה, העלטה ככל חיים.

לפעמים אני מתסכל סביבי. עומד במקום ומתבונן על כולם, על כל
אחד ואחד, עד שזה נתפס, וזה צורב, כל זה הולך לאיבוד.
אני מאמין בקסם,באגדות, באמונה תמימה, אני מאמין בקסמם של
החיים, האנשים והגורל, קשה לי לחשוב שהכל הגיוני, זה כואב, זה
מאכזב.

זה קרה לפני חודש, שלחתי בציניות מוחלטת איזה פתק הגרלה במבצע
עלום שם באוניברסיטה. זה היה שם על הלוח, מעל תיבה ירוקה מעץ,
מודעה, בלי טיפת השקעה, על הגרלה, הגרלה מיוחדת במינה, להפגש
עם האדם החכם בעולם.

-"מייקל קיין, אמרת?",
-"כן זה היה השם שלו", השבתי,
-"הוא היה הומו, לא כן?", שאלה הבחורה.
-"זאת לא אשמתו, אבל כן, הוא היה הומוסקסואל",
-"אז תגיד", היא פנתה אלי, "מה דעתך ללכת היום לאיזה מסעדה?,
נגיד 8:20, מתי שנוח שלך, בסדר?".

שעון הקוקייה צלצל 22:00.
אם בעקבות השעון, או בלעדיו, ידע כל אחד ואחד מה עליו לעשות
במקרה שתבוא, הנה הילד שם בפינה מחכה בקוצר רוח להביא את דלי
המים לשוטר, אשר אומץ ליבו המוכח לא ינטשהו הפעם, וסופה של
הגבירה בשחור חתום יהיה כאשר תמס באדמה.

מלטף ברכות את זקנו ומושך אותו בקצות אצבעותיו כמנסה לעצבו.
שערותיו אפורות וגילו עייף ויגע, וכי מה עשה עם חייו?, וכי מאס
בהם?, אולי.
קול צעדיו נשמע מטופף על רצפת הפרקט בחריקות נעלי עור על משטח
העץ.

"מוות לפוריטנים", צעק אחד לבוש סחבות, ומשך אחריו גלים - גלים
של תרועות וצעקות הזדהות, "מוות לעשירים", צעק בשנית, ושוב פני
האנשים נתמלאו חדווה והערצה, "מוות לנימוס", צעק איש מהקהל,
וגם אותו הרימו על כתפיהם ויסחבו אותו במעגלים על פני המקום.

טירת אזה לה רידו שוכנת על גדות נהר הלואר, מבנה אדיר קומה
בגנון רנסנס עם שבוץ שרידים של ימי הביניים. צריחיה מחודדים
מתנוססים מעל חומות הטירה עשויית האבן.

"דנקנר, עוד חמש דקות לשידור", אמרה המפיקה,
- "איפה טומי?",
-" הוא הקים מפלגה, אתה לא זוכר?",
-"ואללה, נכון, טעות שלי, איפה דן?",
-"חולה",
-"שיהיה בריא", אמר דנקנר, והתיישב במקומו,
-"אתה אמור להחליף אותו, אמנון",
-"אני?", שאל דנקנר בהשתוממות.

עמדתי על הגבעה וראיתי אותו נח שם, גדול וכבד, עצוב מעט, הוא
רווח לו מתחת לעץ אורן גדול ועבוט, נמנם מעט, אך שהתקרבתי הוא
פקח את זוג עיניו והסתכל בי במבט מאופק, כמו אחד שהפריעו לו
לישון, נדמה לי שהוא כעס מעט, זה היה די מעורפל

מן הסתם אני צריך להזהר במה שאני יגיד או לפחות יתכוון להגיד
כאן, הרי מי מאיתנו יודע שפציפיזם וצדקנות כבר מתו ודעכו לאחר
שנות ה60, עד שלבסוף הגיעו לרמה נמוכה עד כדי גיחוך בתקופתנו
ה"זוהרת".

במעיל חורף דק המשתלשל מצווארו ועד ברכיו, רדף הוא אחרי הרוח
בצעקות שמה מצא את הצרצר הנכסף שהפחידו כל חייו. קולות רודפים
אותו, זמזומים חסרי שחר אשר לו נראים מאיימים עד מוות, הוא
רוכב על ענני הנוצה, שט בין עצי האורן, נושם את אבק האצטרובלים

מוות, שיברון, מחלות, גדם, שטן, התנשאות, ברברנות, שנאה, דם,
נשק, שקרים, מלחמות, שחיטה, טבח, רצח, אונס, סטיות, לכלוך,
זוהמה, עוני, פשע, סמים, רעש, סירחון, זיהום, חיידקים,
כנופיות, מכות, אלימות, קבר, גנבה, שודד, שחיטות, כסף,
קפיטליזם, קומוניזם

כבר התחלתי לעצבן את עצמי, זה עבר כל גבול, מי הוא חושב שהוא?
זה שהוא אחראי על המחשבות שלי, לא הופך אותו לכל יכול, לדעתי
הוא סתאם צנון עם בעיות נחיתות וערך עצמי נמוך, בגלל זה הוא
מתנהג ככה.

-"אני נורמלי", הוא ענה, והסתכל מעלה על התקרה, "היא כה יפה".
-"מה יפה?, טום, מה יפה?". היא שאלה והחזיקה בידיו כמו עלתה על
משהו, היא חיכתה לזה, לתגובה נורמלית ראשונה, למשהו שיעזור לה
להבין מה מתחולל בתוך נפשו של אותו בחור צעיר בכיסא גלגלים.

בתחילת הלילה, ניגשה אלי מרין וביקשה שאעירה לפני הזריחה, כי
ברצונה להתרשם מיופיה אחת ולתמיד, "מוזר", חשבתי לעצמי, אדם
אשר אינו חווה מעולם את עלות השמש הפורצת מקו האופק ועולה דרך
ענני אודם לשמי הבוקר הקרירים. "באמת מוזר".

עוד נערה צעירה עם רגשי נחיתות, נעולה בעולם של עצמה, מתבוננת
אל מחוצה לו ושונאת את שרואה, ומורדת כי אין דבר אחר לעשות.
הייתה הולכת בצעדיה השקטים, מתופפת קלות על מדרגות העץ אשר
משתפלות מטה בתנועה מעגלית וקסומה

אם אתה קורא את המכתב הזה בודאי אתה מקלל את היום בו נפגשנו
ועל החוויה הנוראית הזאת שחווית בגללי, ועל כך אני מצטערת
אוגוסט, אך דע לך כי לא לשווא עשיתי זאת. אוגוסט, עקב אירועים
שלא צפיתי, ואנשים שהתנכלו לי וגרמו לי לשינויים דחופים בתכנון
המקורי שלי,

פעם אחת היה לי כלב, קטן כזה , שעיר וכחוש שאף ילד לא רוצה
ללטף, אבל מרחמים אימצתי אותו, ובתוך בדירה שלי בניתי לו מעין
מלונה מאולתרת כזאת מקרטון, הוא היה די קטן ככה לא הייתי צריך
ממש להתאמץ.

כל יום אותו דבר. לוקחים כדור, הולכים אל חבר, משחקים,
ומשחקים, עד שנמאס, לא קשור לעייפות, פשוט נמאס, או שהחבר,
ממציא תירוץ כדי לבדוק במראה את הנזק שנגרם לתיסרוקת שלו במהלך
המשחק.

חשבתי לקחת איזה יום חופש, להנות בכל מה שאפשר להנות ממנו,
לאכול את כל מה שאכיל, ולשתות אפילו מהביוב אם אני רוצה, הכל
בשליטתי, ואינו נתון לפיקוח. בכללית, המטרה הראשונה הייתה
להשתעשע עם איזו נערת ליווי יפהפיה, משהו "אקסטראורדינר",
איכות מעל הכל.

דוד פמברניל היקר, לא מזמן חזר ממסעו בהודו, וכבר ביומו הראשון
של חג המולד, הגיע לביתנו, בערוב המסיבה השנית, באמתחתו שלל
מתנות וברכות לבביות לכל בני הבית. לאחותי, ברטה, הביא חליל
לבן, אמר כי עשוי שנהב טהור, ונלקח מן הפיל החזק והגדול ביותר
בכל הודו.

גלית לא חשבה שהיא טעתה בנוגע אלי, מצידה, שאמשיך בניסיונות
השווא הנואשים שלי להשיג תכלית ביחסים בינינו, אשר לדעתי, כבר
מזמן איבדו פרופורציה, וההרמוניה, שאז, בתחילה, כל כך אפיינה
את חיינו, דעכה עם השנים.

מהטלה קלה, תעלול כזה או אחר, משך בכדור הצמר, והתגלגל יחד עמו
מן השולחן, גיחכתי מעט, מרי צחקה בקול רם, "חתלתול טיפשון",
אמרה, "פויה", והכתה על חוטמו בעוד זנבו חבוי בין רגליו, "די
מרי", הפצרתי בה, "מספיק כואב לו מן הנפילה".

היא הייתה שם, על החוף, שכבה על מגבת, עם חוטיני שלא השאיר
הרבה לדימיון. גוף חטוב, שזוף, וזוג בלונים, כאילו זה הרגע
חזרה ממסיבת הפתעה. היא שכבה על הבטן, תפסה קצת שמש, התקרבתי,
לא היה אף אחד.

הכנר התיישב באיטיות על הכיסא כשחץ נעוץ בליבו המדמם.
"למענכם", אמר, והידק את החץ פנימה, שפתיו ננשכו ופרצופו קמט
וכאב, "היכן הקשת?", תמה ועיניו ריצדו סביב חוריהן בחיפושה,
"היכן, היא?", נעשה קולו לחוץ ודחוק, והחץ הפך אדום מחודו ועד
קצהו.

"אני הכרתי אותו, זה היה ממזמן, הוא כמעט ולא בלט, היה בחור
שקט כזה, התבודד לו בפינה, תמיד קרא איזה ספר, אני לא זוכר
שהוא קיבל ציונים גבוהים, הוא פשוט ישב לו שם וקרא, לך תידע מה
קורה איתו היום".
-"הוא מת", אמרתי.

"אתה בטלן", הסתכלתי עליה בעיניים, היא הרגע העליבה אותי, אני
שונא שאנשים עושים את זה, ישר בפנים, בלי סיבה, כנראה משעמם
להם בחיים, או שהם מקנאים - זה בטוח הסיבה.

כשאנוכי שומע את צלצול הפעמונים המחריש אוזניים, אשר מהדהד אל
מחוץ לכותלי העיר, אל השדות,החורשות וההרים, אני מבין שהכל
התהפך, ושום דבר אינו כפי שהיה, אני לבדי, אך עם כולם, אנוכי
נדוש, משעמם, אך רואים בי משהו מן העניין.

...ואני גם לא רוצה לשתוק, אני רוצה לשמוח, להיות עם חברים,
לצחוק, ואם אני יעשה את כל הדברים הללו אנשים יכתיבו לי את
האופי, ידביקו לי סטיגמות, יפנו את יצרים שלהם כלפי, לטוב
ולרע, במיוחד לרע, אני מפחד, אדוני".

גוסטי, נראה לי שאני המצאתי את כולם, גם אותך בין הייתר, כל
דבר בעולם הזה נעשה על ידי, אני חושב שהכל בתוך הראש, אני לא
יכול להסביר את זה, זה פשוט נכנס חזק לתודעה, ואני לא מצליח
להשתחרר מזה".

אני יודע שכבר גרסו את זה יותר מידי, וממש אני לא יתחיל לטחון
קמח טחון, אך עדיין אני מרגיש שאנשים מחמיצים את הפואנטה
האמיתית של להיות משהו אחר.
נכון, אחד רוצה להיות אבן, השני רוצה להיות דג וכ"ו וכ"ו וכ"ו.

אני זוכר שזה קרה לאחר התאונה, שאנוכי למרבה מזלי הרע - הייתי
כלול בה.
שכבתי בבית חולים למעלה מחודשיים, מצבי הוגדר אז בין אנוש לקשה
- אך יצאתי מזה, ואת החודש האחרון, הקדשתי להחלמה, מנוחה
והרהורים.

אני משוגע, זה ברור, משוגע אבל עם שליטה עצמית, פסיכולוג - לא
צריך, כולם חבורה של צבועים שפועלים אך ורק לפי שעון. על מה
אני חושב?, אני חושב שאני צריך להתאמץ לחשוב כדי לכתוב משהו
הגיוני כאן, הרי מה הטעם בלכתוב

"להתראות, היה נעים", הוא נפרד לשלום, והעניק עוד הצצה בגופתה
אשר מונחת הייתה שוטטת דם על הרצפה, וחור קליע אדמדם נפער
בטבור מצחה. אחר, משגמר בדעתו לא להמשיך ולהתבונן, דחף את
הגופה בכף רגלו, והזאת צללה מטה ושקעה במי הים השחורים.

זה כבר כמה בקרים שאני בוהה כגוויה בבבועתי במראה ומבכה על
העוול שגרמתי לך, זה כבר כמה לילות ששנתי נודדת על צירה, וראשי
מקרטע על כרית מיטתי כמוכת ירח כבולה בשרשראות.

"והים?"
"היה רחב משיכלה לדמיין"
עננים הצטופפו לעת ערב, שמי גופרית נישאו מעל, הרימה מבטה לעבר
אותם עננים נמוכים, "יהי גשם", חשבה ודמיינה בראשה סערה. הנה
שוב אותה הספינה בים, מפרסיה שבורים, וסיפונה חדור גלי ים.
"נמצאו ניצולים?".

"ובכן", הוא נאנח קלות, ואחר נתן בי מבט נוקב, "אתה מתכוון
לשאת באשמה?", התבוננתי על הגופה, ואחר בו, לבוש היה במדים
תכולים וכובע משטרה חבוש היה לראשו עם הסימן 'מ', בתוך מעין
כוכב כסוף.

"אני לא סובלת אותך", היא כל כך יפה שהיא כועסת, תווי פניה
המנסים להיות חמוצים מעניקים לה צוויון של נימפה ילדותית
וכועסת, מעין יופי נערי כשזה, נהניתי לראות אותך זועפת פניה.

זה קרה לפני שלוש שנים, בזמן שהייתי בניו-יורק לרגל לימודי
משחק וקולנוע. הייתי צריך להכין איזה עבודה בסדר גודל
אסטרונומי בנושא תולדות הקלונוע והתפתחותו, והמרצה ישב לי חזק
על הראש, הייתי צריך להכין את זה לעוד יומיים, הזמן הלך
והתדלדל בכל רגע שלא עשיתי כלום.

חשבתי לסיים במשפט הזה, להגיד תודה וללכת הביתה. זהו מספיק, לא
צריך יותר אמרתי את שלי, יצאתי טוב, חכם, עכשיו סוגרים עניין
וזזים.
אבל לא, הייתי חייב להוסיף, זה טבעי, איני יכול לזרוק משהו
באוויר ולא לתת לו גיבוי או תוכן, אצלי זה לא עובד ככה.

ערב אחד שאני וחברה שלי ישבנו על הספה וראינו איזה אחד שמנסה
בכוח לסחוט איזה חיוך מהפרצוף שלנו, חברה שלי בספונטניות טהורה
עשתה מעשה שלא יתואר, היא סגרה את הטלויזיה בלי סיבה או הזהרה
מראש, פשע אמיתי.

שלטי חוצות, חלקם חדשים, עדיין מחזיקים באותו ברק אשר מכבר אבד
לחבריהם, אותה ארשת קדמה על פניהם, מודרניזציה של מילים
וצבעים, פה ושם, ניתן היה להבחין במוצר מערבי, קלוש, אך אפשרי,
מחזיקי סבון לאסלה, חטיפי שוקולד, דגנים ועוד.

הייתה זו מוזיקת פסנתר שלווה ונעימה, פעם הוא שמע אותה באיזה
קונצרט של מוזיקה קאמרית, הוא אפילו לא זכר איך קראו ליצירה או
היוצר, הוא פשוט לא היה מהאלה שזוכרים דברים כאלו, כל מה שידע
היה מה שהתנגן לו בראש כל השנים, היה זה נפלא.

מבעד לחלון לא חדלתי מלשמוע את צעקותיה של הגברת עד שלרגע
מסוים נדמה היה שזהו הצליל היחיד היכול להישמע.
שבוע תמים קודם לכו ולאחר שסיימתי את סידורי ההלוואה בבנק,
פתאום נגלה לעיני רכב ישן חונה במרפסת הבית השכן

מתוך שינה אני שומט מחשבות שהיו פעם על העולם שבחוץ, איך היו
האנשים, איך היו המראות, הצלילים, וכאן, כאן יש רק חושך, אבק,
וקור, קור עז, הייתי צריך לדעת את זה, החטא ועונשו, ואני עכשיו
ממצא את העונש, קיבינימט, לא הייתי צריך להרוג אותו, אבל הוא
התחצף

אין כל הגיון לבהות כך סתם בתיקרה, אך היא אומרת הרבה. היא
מספרת על החיים, על אנשים וכל השאר. היא מספר על פסים,צבעים
ועוד המון. יש בה סדקים בתיקרה, סדקים קטנים, סדקים שמרחוק לא
שמים אליהם לב.

היא התבוננה בי בזמן שרקדה, היא הייתה כה חושנית, שמה את ידיה
על שימלת המיני האדומה, מלטפת את גופה, מתפתלת, יורדת מטה,
ושוב מעלה, בתנועות מעגליות, פורעת את שערה, מצליפה אותו
באוויר, ואז, רק אז מסתכלת עלי - וצוחקת, מה לעשות אני בן אדם
מצחיק.

לשבת מתחת לשולחן, לקפל רגליך, ולקוות שהאיום יעבור, הנה עוד
דרך שיגרתית לגלות רגשות פחד ומורא מפני דבר כלשהו. הנה רק
לפני כמה ימים ראיתי את כלב הפינצ'ר של השכנים כאשר הוא ניצב
אל מול כלב רוטווילר ענקי, ומקפל רגליו ובורח, כמה אופייני,
חשבתי,

"אנחנו מאבדים את זה בגזרה 7", הוא צעק לעברו כאחוז טירוף, "הם
פורצים את כל העורפים, נאלץ ליסוג", והמשיך, "אנחנו מאבדים את
זה, קדימה, תן הוראה לסגת - עכשיו!!,".

היה לי אידיאל, זה היה מזמן, כיום הוא נראה לא חשוב.
אם חושבים על זה מספיק, זה נראה כאילו נלקח מאיזושהי אידיליה
נדושה, סגנון האחים גרים והאנס כריסטיאן אנדרסון, מהסוג הזה,
כאשר אפילו אם יש רעים, הם לא עד כדי כך מזיקים, הכי גרוע, אם
הם כן מזיקים

אוושת גלגלי המרכבה המתרחקת ונעלמת כאין אופק בין שמים וארץ
השאירה בי זכרונות נוגים וכואבים של עבר הצורם בעורקי כערס
הנחש. הנקודה הבהירה הלכה ונחלשה במרחק ונבלעה לבסוף באדמומיות
השמש השוקעת, הרגשתי כאדם גדום

מעולם לא ידעת איזשהו סבל, מעולם לא אונה לך רע, את חייה בבועה
יקירתי, כמו אין לגעת בך, את תמונה, תמונה נפלאה מתערוכה, יופי
מלאכותי, את לא אנושית, לכן איני יכול לאהוב אותך.

-"תצא אחוצה, תראה איזה יום יפה ומלבב, פשוט להתענג על הרגע".
-"יורד גשם, לעזאזל, יש סופה בחוץ, ממש יום יפה", כעסתי עליה.
-"ואני אומרת לך שיום יפה היום", הזעיפה היא פניה לשמע דברי.

מאריוס פישר לא רק שהיה שחקן השח הטוב בעיא בזמנו, אף המציא את
מתג החשמל בעודו חושב על פילגשתו - קתרין מן השדרה החמישית,
קתרין הנפלאה אשר עמידתה כה חיננית ונאה, ומלבושה כה ססגוני
ומוקצן, הייתה זו קתרין אשר נכנסה דרך דלת מכוניתו

לפי צורת הזרת המחזיקה את ידית הכוס החרסינה המנייאטורית,
ידעתי כי אישה זו חונכה על נימוסי שולחן ויקטוריאנים נושנים
והדוקים. ישבתי למולה מנסה לחקות באי הצלחה מעוררת רחמים את
צורת החזקת הידית, היא לגמה קלות מן התה, ושפתיה נקפצו ברכות.

הוגי דעות רבים בימינו נואשו מן התקווה, ביחד עם מאמיניהם
המונים את החברה הסוציאלית במדינה, כי את הבעיות ניתן לתקן
ברפורמות פשוטות וברורות אשר לא יגררו אחריהם השלכות בדמותן של
מרידות, הפגנות והליכה של גופים מסוימים עם הראש בקיר

בין חילופי האש העזים, בין הכדורים השורקים מעל הקרקפת שלי,
בין כל הבזקי הפצצות והמולת הקרב, אני קפאתי במקום בלי יכולת
לזוז.
זה מכה בכך, כמו ברק, אתה לא מוכן לזה, אף פעם לא, כל הילדות
הנפלאה שלך

כשאלך בדרכי האחרונה, ואביט מסביבי, וכלום לא יזהר, ושום אור
לא יאיר, ורק חושך ישרור מסביב, ושקט ארור, של מוות, של אובדן
החירות עלי אדמות, אז אמשיך בדרכי ,החוצה את השביל, השביל שבין
הבשר אל הפגר, בין החי למת.

חושיו לא הטעו אותו בנוגע למקרה אותו ראה כפסול, אולם חברו,
אשר עמד מנגד, הביט והשתאה, חשב כי המקרה דורש התערבות,
ובניגוד לרצון ידידו, פעל בהקיזו את הכעס מראשם של השניים,
ובהושיבם אחד ליד השני, הרצה כי מעשיהם היו לא כדרך הישר, וכי
עליהם לתקן את המעוות בכך ש

מעורפל מחשבה, בצעדים מטורפים ומסוממים הילכתי כמוכה ירח
ברחובות העיר האפלים של חשכת הליל. כתמי צבע הכתימו בסכמטיות
כל קווי דיוק מבליטים של אנשים ובתים. ראשי הסתחרר כקרוסלה
חסרת מעצורים, השגחתי במעט מכוחותי לשמור שלא אפול על הקרקע
המטונפת.

בחורף קפוא שכזה, אף אחד לא העז לצאת מביתו, כולם ננעלו
בבתיהם, בדירותיהם, חיכו לשמש שתבוא, לשלג שיפסיק לזרום, כולם
אז הסתגרו עם עצמם או עם ידיד, עם משפחה או עם בן זוג, למדו על
עצמם, ועל אחרים, היה זה זמן מצויין לשבת ולהרהר.

אני יכול לנחש, להעסיק את חיי בלחפש ולחקור אחר אותה אמת,
למצוא אותה באושר אותו מחפשים האנשים, בספרים אותם אנו קוראים
כדי להחכים, במילים אשר אנו מוציאים מפינו אודות רעיונותינו
ומחשבותינו בגורל אותו אנו יראים ומעריצים, אפילו בשתיקה היפה
, בכל דבר יש אמת.

דגלתי בספרטיזם, למטומטם כמוני אין מקום בעולם הזה, רק אחרי
עשרים שנה מאז שנולדתי צצה המחשבה המורכבת הראשונה בתוך ראש
הנעל הזה, אני זוכר בדיוק על מה חשבתי, זה היה די הילארי, לא
הפסקתי לצחוק שבוע, אני לא מאמין, הבדיחה הראשונה שהבנתי


לרשימת יצירות השירה החדשות
שאו עיניכם לאפר,
אמרו הספד לכרכרת הסוסים,
בכו על ראשית הסתיו,
אשר יביא עמו זוהמת המתים.

אבוד בתוך עצמי,
אבוד ללא דרך,
ללא פיתרון

עמדו בשורה, מצליף,
אותם פושעי קרב,
כרעו ברכיים לתחינה,
הצליף - ובכו טיפות דם.

נטרל החיה - התוכל?
הרם הכפית - מחץ,
האם לאלף נכונה,
הבט בו באיש,
הבט בשפמו,
האם נראה כלוחם.

והעננים, יקירתי
לבנים הם - רכים,
מחכים הם רק לך

צלע מתפרקת, ואחריה השנייה,
המשולש מתחיל לקרוס,
אין דרך חזרה
המצב אבוד.

בגומחת פרוור ישירו,
מבעד דלת חשוכה,
עששית אורה חולשת,
ממדף האצטבא.

עת להרוג ועת למות,
עת לשמוח, ועת לבכות,
להרגיש איך החיים עוברים, נשברים, מתנפצים,
והכל בניצוץ בין שני אפלות.

היד מגששת באפלה,
נוגעת - מלטפת,
מרגישה דברים שאיננה צריכה להרגיש,
חולפת על תווי הפנים המושחטים

על חלונות הזכוכית השקופים,
ריצדו טיפות הגשם,
כמטח של יריקות מן האלים,
הם התנפצו על השמשה.

יצאתי החוצה בערב סגריר,
הכל מסביב רק שתק,
העצים הקפואים

רגלינו דוחקות, צפודות,
ראשנו כואב - סובל,
עינינו עייפות לראות,
וליבנו בחוזקה פועם.

בבועת מראה משתקף,
לאור יקוד נרות,
מלטף שערו - תולש,
צורם לעורו - נוזל הדמעות.

אפזיה של קונצרט חיים,
שתיקה בנבכי העצמי,
חשבתי, צעקתי, לחשתי
ושוב שרר הרעש

בלילות בלי שינה,
ובקרים ללא אופי,
היית קמה במיטתי,
מסתכלת עלי
ובוכה.

משקיעה לזריחה,
הם אומרים לי - "לא",
אסור לגעת - מותר רק לראות

ואת הגאון - מוקיעים
ומהרשע פוחדים,
ואת התמים - מנצלים,
ואת החלש - מכניעים

סימפוניה שצוחקת לי בפנים,
אתה דפוק, משוגע על כל הראש,
חשבתי שירדת אל תוך עצמי
שאילתרת דרך החוצה,
את יודעת שאת היחידה.

להפגש עם הים,
לשיחה על כוס קפה,
ולשאול לשלומו

בעורי כבול לכיסא,
בהריחי קטורת חיוורת,
קיטונות חדרים,
ציפיתי אל מול התמונה,
המתנתי שתניע שפתותיה.

היא ישבה על יד האגם בודדה.
הירח האיר את פניה, ואת השאר החושך כיסה.
דמעה זלגה מעיניה, הגשם ביקש להסתירה.
הגשם רצה לתקן, את אהבתה השבורה.

הסגן מדבר אליך חייל
שפר הופעתך,
היכן נשקך?,
היכן החגור?,
הסגן פוקד עליך חייל,
קבל אותו

אני אסיר תודה,
אסיר תודה לכל מי שהתנגד לי,
לכל אוייבי,
לכל מתנכלי,

לחשוב פירושו למרוד,
חשבתי איך לאהוב,
אך אנוכי עכשיו שונא,
אין לי עוד מי להאשים,
רק את עצמי.




להיות חכם
פירושו, לא לדעת
הרבה דברים, אלא
להבין את את
הדברים שאתה
יודע.





מישהו חכם שלא
מבין


תרומה לבמה





יוצר מס' 149. בבמה מאז 20/4/99 5:46

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאוגוסט קול
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה