|
נולד 1956 ברמת-גן,
רגיש, מחבב לטייל בנופי הארץ וחו"ל
לקרוא שירה ורוח,
במיוחד את ספריו של שלמה קאלו,
ולכתוב את עצמו במאבקו החריף המתמשך הלא נכנע
עם עצמו.
נשוי לרעיה חמודה ויקרה שהולכת עמו יד ביד
בדרכם יחד אל האמיתי ,תכלית חייהם
אלהים שהוא אהבה.
הכמיהה והדרך הזו מתבטאת חזק בשיריו.
ה"כחול" מלמל מילים על רוחיות - מגבוה
ו"הסגולה" הרגישה זרה לעולמו המרוחק
מקימה חומת קרח גבוהה ביניהם
ועננים אפורים מהים מכסים את שמיה...
|
הסתכלתי בפניה. פנים כהות אדמומיות משעות שמש אינספור ברחובות,
ואולי גם מאלכוהול? והפה פתוח כל הזמן שואף ונושף. מרירות
מרירות ומרירות מרוחות היו כקרם פנים שכבות שכבות על פניה.
מבטה לא ממוקד היה בכלום, חוץ מאשר שקוע פנימה, מנסה לצוף בתוך
נהר מרירות שוטף לו
|
"כדי להגיע לאותה ארץ מופלאה, עליך תמיד לכוון את קטרך לאורך
מסילה שחוט שני מוזהב, שקוף כמעט, שזור באדני העץ העתיקים שלה,
עד יצאת את מנהרתך התת הכרתית העצומה, והמשכת באותה מסילה אחרי
חוט השני המוזהב שקוף."
|
זהו סיפור על נערה
שהכרתי מלפני שנים רבות
השיר שכתבתי עליה אז, לצערי
נזרק לא-מכבר לאורך מסילת חיי
|
התיישבתי במיטה, בחושך. הוריקן של שחפים צורחים סביבי, ואני
יושב שם ער לבדי בחדר הארחה בגלזגו ב-3 אחרי חצות - בעין
ההוריקן, מחכה לשוך הסערה.
|
הומה
רוגש
בועט -
צירי כתיבתי
יאחזוני
|
בלי שתרוצי,
בלי שתחששי כל הזמן,
לחוצה, מתי תגיע
הפרידה
וגעגועי זכרונות.
ודעת נטרפה
|
אלך עם עצמי
נחבא מעצמי
לא יודע בכלל
מעצמי
|
תשקי בדמעות קוצים
שהצמיח בגנך,
לעטרם נזר מדקרות ננעצות
לתוך ליבך
שותתות דמייך -
צורבות אותיות שירייך
|
אם נאהב
נאהב את כל שברא
זולתנו עצמנו פרח ציפור
ארץ ים שמים
וכל אשר בם
|
נדה אמונתי
כהלך נודד בהרים
כספינה במים סוערים בציור ילדים
כחול עמוק, צבעים עזים
לובן מפרשים
מעלה מטה
|
האירי לבי
מבעד חרכיו וסדקיו,
כאסיר עולם נידון למוות
שצוהר קטנטן נפתח
בכלאו
|
זכרונות ילדות בשכונה,
עפיפון מחתיכות נייר צבעונייות מעופף לשמי
ילדותי
מעל גבעה
|
מתקרבת השראה
באה אלי
לשולחני
תשב עמי
נשתה "הפוך"
|
רובצים הרחק עמוק בתוך ביצה -
עושים חיים, משתעשעים
מתיזים אחד על השני,
על העולם
|
אאיר פנסי לתוכו באור חריף
ואראה את כולי, כמו שהנני
כל טומאותיי בו נקוו
למעמקיו
ואביט ואביט ואביט ...
|
אבן אבנה לאבן
אבן תיבנה לאבן
אחצבם מהררי הנביאים
|
בלהט חרב מתהפכת ננעלו בפניו שערי גן-עדן
והוא - נגזר גורלו
לא נכנס לתוכם.
|
אינני מצליח לקרוע
טומאתי
לקלפה מלבי
לסננה מדמי
|
סנה-חי דולקת
בלבך,
מפיצה חומה
שמחתה
כיסופיה
|
יש זמנים עוברים חיי
בגיא אפול צללי מחשך
תלול מפותל
על שברי-סלע דורכות חשופות כפותיי
|
סוערים עזים
נחשולייך,
הומיה עוצמת ערגתם
אלי חוף
ממעמקי ימך...
בהגיעם
|
מילים
מבטים
נגיעות
שתיקות
|
והרי, את כובלת עצמך
לגעש תלות -
פעיל
מבעבע
עמוק בנשמתך
|
לדוג נשמה
אל תוך נבכיה
פנימה
אל
מעמקי נפשי
|
די לי
עם עצמי
מעיר בי
חדווה
ושחוק
|
דלת נפתחת
בלא קיר בלא קול
בלא התראה -
אור זך
מופלא,
מעברה
|
אהבה זכה
מופלאה
פותחת נפשי
לגעת חדוות אדוותיה
|
נותרה דמעתך
לבדה
בתחתית לבה
שנקפא -
|
כבר כנער, חי בעולמו פנימה
גם כששיחק מתלהב עם כולם,
מתבודד בשדות מעבר לנהר
מחפש לבלי-די
|
האדע להיות ראוי לחסד חמלתך -
תציפני כולי אהבה אינחופית
מנצחת מנפצת כל הזיותיי ?
|
אם ישבו בשולחנות סמוכים בבית-קפה בכיכר
וישוררו מילותיהם על פיסת נייר...
לכל היותר אולי יצדדו מבט חטוף מחוייך? זר? מנוכר?
לא יביטו אחד בפני השני, בעיני השני
יקומו ילכו יחלפו מבלי לדעת...
|
יקום
כוכבים
רזי בראשית
אינסופים
אינסופיים
|
כל רגע בחיי
מתכנס לתוך עצמו
כקונכיה לנקודה
מקשיב לרחשי האינסוף
|
ברקים
מבול
נחשולים מתנפצים באפילה
מנפצים שובריה
|
תלויה שם נפשי
על חוט נעלם
מטוטלת על תהום
מתקוממת
פוחדת
|
כרתו בוסתנים, כרמים, פרחי-שדות
לרגלי גבעות משקיפות על כחול ים
מבעיר בשקיעה
|
היוכל נחש דעת
אפיקי שמים פולחת צפור?
|
במרתפי לבי
מסתתר כמוכה שיגעון
עלוב באדם,
מגדל נישא לשמים
בניתי ובניתי במלל פי
להתקרב אליך...
|
צחקקה השושנה לעצמה
ואמרה:
"מי ישווה ליפעת פרחי
|
מגני,
קטפתי לך ורד
כיסופיי
|
וילד קטן מתעורר באמצע הלילה
יושב במיטה ושר לעצמו בשקט
בחושך, כשכולם נמים...
|
עמוק בתוכי
חי קבור זרע
כמיהת קולו נבלעת -
לצאת, לפרוץ
לצאת...
|
וקוצב אטומי -
לב-חכם
מתוחכם
מושלם
|
מתהלך בחופי נפשי
מבודדים מאדם,
להמיית נחשוליי
משבריי
|
קיימת הגדרה לשיר
ואינני יודעה,
ואינני רוצה לדעתה -
לא לגדר שיריי
|
מהלכים בכרך
עיניים חבויות מציצות מבט
ממאורות עפעפים חסרי מנוח:
ממששות, ננעצות, משפדות ...
|
מנגו בשומים שמה בצלחת חרס
אדומי זהובי לחיים,
קורנים לי באור חיוכך
כשעובר ליד המטבח
|
חצי זריחה חצי דמדומים
חצי גבר חצי אשה
חצי פנים ימני - חצי פנים שמאלי
|
ואראה ירושלים בחומה
שעל ההר הקדוש
עולה בלהבות אש
אדירים, ברוח עזה
|
ובשוק - פפיה, תפוח ואגוז
גבינה , לחם ויין...
מוצעים באהבה, אין-כסף
"בואו, קחו"
|
מלחצי ברזל
בליסטראות אש
גייס חמישי מסתער
במחשכי לבי
|
ושם בתוכי
תנורי ממשיך יוקד
מכה בפטיש כיסופיי
כמיהה כמיהה כמיהה
|
כאדמה
לשמים
כפרח
לאביב
כפרפר
לאור
ודרור
|
חודר מבטי
לתוך מעמקי שמיים נפתחים לעיניי
ואבלע
|
אילו ידעתי את כל המילים
כולן,
בשפתי
הייתי מספיג לתוכן
אינסוף רקמות נפשי
|
את עצמי
את מבטי
כלאתי בתוכו
להיות אסיר עולם
|
יבוא יפול לרגלייך
ישא פצעי עיניו אלייך
שתי כוויות גחלי מצפונו
דלוקות, מושפלות מבט
|
ברחובות הכרך ובבתי-קפה,
בחופי שקיעה אדומים
בלילות לבנים
אכמה כמשוגע
לה
|
כמהה נפשי לאלהיי
מחייך אלי בלבי
אשים ידי על חזי
להודות לו
|
יושב כותב שיריי
בצפיה פנימית
נוקבת,
וידוי
תפילה
הזדככות
|
שותה קפה על צוק החוף
צופה על תנודות משטחי הכחול
ממשיכים מתכדרים מעבר לאופק
ומבטי איננו יכול להתעקם
עימם
|
תמיד תמיד
עם עצמנו
לבד
כמי שנטש
אהוב,
אהובה
|
הולך בטל ברחובות סאן רמי
מבית-קפה לכיכר העירייה
חצי מפוכח, שפם לא מגולח
סיגריה ביד, עצוב מחוייך
|
לוחם לב על חייו בלהבות
נכווה
נלהט -
דמעה אחר דמעה
|
לרדת
בשביל
מורדותייך
אל
עצמי...
|
ברדתי מגמלה לעת ערב
והכנרת זוהרת אור זהב
שלא מהעולם
|
והעולם
מביט אלי שטוף אור
צלול
עננים מטפטפים דמעות גיל
על פרחים
ועשב
בגבעת ילדותי ליד הנחל
|
התיכי נפשי בליבתך
ויצאתי מטוהר
כשלושת רעיו של דניאל
|
כנפת כנפייך
לשמים,
נשרה פלומת
עלומים
על שדותייך
|
והימים שוב מתקצרים
עלה צרוב זהוב נושר
חוף הים מתייתם
מאנשים
|
מבטי במבטך נם
כשלתוך שנתנו מבקיעים ציוצי צפורים
בטרם שחר
|
כן מבטך
כן מבטי
כורע כולו דומע
מבקש סליחה,
|
כשאנשים בלחץ מירוצם לקניות, לבנק, לגראז', לפגישות...
ואני יושב לי בבית קפה מחכה לרעייתי -
מדוע המוזה לעיתים מתעוררת בי בבית-קפה?
|
שאתה מתחיל מרגיש אותה
בשקט העמוק הכחלחל של הבוקר
באותו בית-קפה,
שותה כוס קפה
|
חיפושיי במרחבי הרוח מלווים בחיפושיי במרחבי שיריי - שמתארים
רווים אותם. הן חיפושים אלו והן אלו, מתאחדים באותו שביל...
אל מולדת רוחי מילותיי.
|
אבוד תעיתי במורדות חיי
בגיאיות צללי דמיוני
בהעלם אור השמש הנכבית אט אט
ללא ירח ללא כוכב
בשמי פלדה שלי
|
בין תהומות ושמי סתיו
מעופפים שחפים אדומים
צורחים
וצוללים...
|
אז תקומנה מילותיי
לתחיה -
נארגות
בגידי נפשי
|
כמי פלגים סוערים , מבקיעים נופייך
חורצים ערוצם עמוק
חוצים מרחבי שדותייך בריח פריחות אביב,
ממריאות בדממת שחר נודדות דמיונותייך
במעוף אל השמש העולה מעבר להרים
ולאור לבנה במילואה...
|
מבעבעות עמוק
לוהטות
גועשות
גולשות בנבכי נפש
|
וחלק מהן, בורחות חומקות ממני
נעלמות חזרה לתוך הלא-מודע
כאילו לא דברו מתוכי לפני רגע בחשיכה.
ואצא לחפשן בפנסי שכיביתי, מאיר לתוך הכרתי
ואראה רק ים אפילה שוקט, צללו כדג לתוכו.
|
מאירות לי
באפלה
את הפתח אי שם
שממעל...
|
נכנס לחנויות ספרי-שירה, חולפות עיניי
מילים
שורה
שורות
|
נע ונד שוטטתי במדברך
בורח כקין ומחפש
נדלקו כיסופייך כסנה בוער
והיו לי עמוד עשן ואש -
לא אוכלו
|
שם
אובד בהררי נשמתי
מחפש שביל,
שבילי
לא רואה שמים לא כוכב
ופנסי המופלא נחלש
הולך ונחלש
|
אהבה מנצחת אותי
מבקיעה גבה חומתי
וכתליי - להיפתח
|
לחשוף את מה שמתחת מתחת...
"הפנים" -
אולי מעוותות, אולי מפלצתי?
ובשרידים האנושיים שנותרו בי ללכת אל מראת-האמת
|
ובהתפרצויות לבית ה"אני"
נופל שוב ושוב על פניי
שותת ברוחי, זועק
כורע
ידיי מושטות אליך
לא מרפות...
|
רעיונות מתנגשים
בנפש -
מתחלקים
מתפזרים
מתנגשים
מתחלקים...
|
מציירת נפשי
את עצמה
על פני שכבות צבע
שלא יבשו
|
פוסע לאיטי בשביל
שם בצלע הר
בשבילי הצר המוכר
משכבר,
לא הרחק חבוי לו
"יוחנן במדבר"
|
יש לי חלום
חלום עתיק קדום
על חיים ראשוניים פשוטים
טבולים בנוף הרים
|
בוא באורנו
בטח בו, פתח לבך
רווה אהבתנו -
אהבת אלהים אליך,
והיינו דרכך
אליו
|
רך לבך כנבל
אינספור מיתרים רגישים
רוטטים
לכל משב רוח
עדין
|
מים זכים רבים פורצים בנפשי, מפשיטים סחבותיה
כמים עכורים נמזגת במים חיים נקיים
מכל
|
פתחת ליבך הרגיש
חץ נורה היישר
לתוכו -
אל נא תיכנעי נפשי
אהבי
|
נפשי, נפשי,
כמה צמאת אהבה
את
לאהוב
|
חשוכה
ימתי,
לא נראים לי
גדותיה
|
כולאת עצמנו
בתוך בועה שקופה
לא-נראית...
מסביבנו אינספור פני-מסיכות
מסוממות כמונו...
נושפות אינספור בועות-מילים
|
הריתי עוברי מילותיי
במסע אימים אשר בארץ תלאובות
אדומה צהובה, אש, אפלה, תהום
|
זרע בי
עוברית
אהבתך,
והריתיה
|
מורצים סרטים בהכרה
ואני מנסה לבחור ערוץ מרגיע כמו סרט ילדים
כמו שיר ערש...
|
כשהגלים מתגבהים
מתערבולות במעמקיי
כשהלבה בפיריי נשמתי
רותחת,
לשתוק לשתוק
|
להתבונן לתוך עיניו
בתמונתו
שבצללי החדר
|
זהוב
כעלה בסתיו
מרחף ללא צליל
כוסף לי כיסופיו
בלאט
|
גואה נפשך משוועת
לפרוץ
לפרוץ מהכל
להשיל עצמך כבול בטבור
לעולם סביב סביב
מעצמך
|
אינספור פעמים הלכתי בנעוריי
לשדות שמעבר לנהר
עם עצמי,
נסתר שם בחורשת אורנים
קראתי פילוסוף אחר פילוסוף
עד שכוכבים בצבצו בחשיכה
ממעמקי היקום
לפעמים, עורבים התקבצו חגו הנמיכו
מעליי בין הצמרות בצרחות מלחמה,
והייתי בורח.
|
הוצתה נפשי
בנעוריי
לא יכולתי
אחרת
|
אלוהי
נתן בי מאכלת
לא רחומה
מהפכת מוחצת נשמתי
עד זוב, מזרזפת
ייסוריי בדיו שיריי
תפילותיי
|
נשקפות
במי אגם חבוי
למעמקי כחלת,
הפריחו באביב
מרבדי פרח לבן
|
לבנות עצמך
להיות עצמי
חדש
|
ברקים
מבול
נחשולים מתנפצים באפילה
מנפצים שובריה
|
לאורך חופי תאוות נסחף עם נערה בעדנת שקיעות אדומות ענוגות,
מלטפות עם החול הרך ורחש אדוות הגלים והרוח
הרכות
|
אם תוכל רק להקשיב לו
בחום
רגיש בליבך,
פשוט
כן
טבעי
גלוי
|
שבילנו ביחד
עולה ויורד
נפתל
נסתר...
|
פסיעות ראשונות
מתלהבות
חוששות...
יורדות גיא חשוך
לתוך מחשכיי תהום
תוהו ובוהו...
|
מחפשת נפשי
שברירי אהבה גנוזים
במבטך, במבטך
במבטי
למוצאם
לאוספם
לחופנם בלבי
|
עטופים פני הארץ
זכות וטל
רוויה דממה
חרש נעורים כפרח
|
מעירים אותך בפעמון
לא מתפשר, או
לייזר ממוקד
|
לתקן שורה בשיר שכתבתי אתמול
לחזור לשירים הישנים של לרמנטוב
לפתוח בלילה אתר של יוצרים מתחילים
|
איך אכתוב שירי שלי מתוך עצמי
ספוג כולי
מילים
שיחות
ספרים
שירים
|
מעבירות מכתב רשום
אישי
(בהול?!)
מתת עצמי
לעצמי
|
ופנימה בתוך תוכי
בקע מעיין מלים
בתולי
זכים פכפוכיו
בהירים אמריו
ברינה מפכים בלבי
אל לבך
|
שפורץ בי לפתע פרץ רגשי הגיגי מבפנים
(של שיר חדש ?!)
כמו מכת חשמל פתאומית,
לוקח מייד את העט לתופסו במערבולת מילותיי
נסגרות עליו כדבורה סביב פרח
|
פוסע לאיטי שם בצלע ההר המוכר, ליד "יוחנן במדבר"
ניצני השקדיות מחייכים לי, פרחים טלולי טל וטוהר
מרנינים סביבי לאור בוקר אביב צח
|
נקיה משם וצורה
אוקיינוס ללא גלים
רק אור ונהרה
|
כל כמה וצמא לאפיקי יה
כל אוד יוקד
לאמת -
בוא יבוא ויביא
ביכוריו
יציר כפיו
|
רקיע תכול ורדרד
בתולי
מחשיך פניו אט אט
בצנעה
מגלה מאינסוף מעמקיו
נקודות זוהרות -
עולמות נסתרים
|
צפתי
רגוע
כאד על פני
נפשי
|
שלח נא איגרת לנפשי,
ובאותיות אור
שיר
מידך
|
בשעות לילה מאוחרות של דמדומי סתיו, לבדך עם עצמך, נכנסת
ל"במה חדשה" ודפדפת... עד שהגעת במקרה לשיריי.
|
באותו בית-קפה בא לי לכתוב
כזו השראה מפכה בי
מציפה חיוך מבטי
פנימה מופנה לתוכי ומשם יושב וצופה...
|
ומחשבי על על על
מחשבים את כל אינסוף האותות החשמליים שבגוף האדם,
במוחו -
לגלות "מיהו"
|
התוכל לחיות חייך
ימים ושבועות
מבלי לפגוש אותה כלל במחיצתך
|
הנחש הקדמון שחבוי היה בנבכיי יצא ממאורתו
מרים ראשו המשולש וקולו מפתה פתלתל
מכישני שיקוי לתוך לבי -
מושכני החוצה מהגן הרוחי המלבלב שבניתי
בנחילי דם ודמעות...
|
שרק לפעמים שמי טוהר שמיי ולפתע אביך,
ולעיתים הלב פתאום ריק
ריקני סתמי כאילו לא כלום
וכל אמונתי רק מתויקת במגירות התודעה
ולאן הכל נעלם?!
|
וברחמיך,
הדלקת לי זיק אור
בשחור משחור
והלכת עמי
לצידי
בשביל
|
והרחוב והאנשים שעוברים והכל ,
נראה לי כאילו צופה בחלום נעים הזוי
כמו יפו העתיקה בעת השקיעה כשיורדת מדרגות מדרגות
לטבול בנמל.
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
אין חכם
כבעל 240 IQ...
אביה האיום. |
|
