|
Shrink untill i'm gone
בלילות כשאני מניחה את הפלאפון על האף, מאזנת אותו בשיווי משקל
מטורף ומתחננת שיתקשר כבר כדי לגאול אותי מהמצב הדביק והכואב
שאני נמרחת בו...
|
את שוכבת בלי לזוז ונותנת להם לעשות מה שהם רוצים. הצורך לספק.
|
ועוד ושער ערווה של מישהו שלא התקלח המון זמן וארוחת
הבוקר+צה'+ערב שלו הוא בופ טוב וקססה שתמיד איכשהו עם המזל
המנחוס שלי - עפה לתוך הנעליים שלי.
|
החדשות נגמרים ודני רופ מודיע שיירד היום גשם בירושלים,
ואצלך הגשם לא מפסיק גם בסופ"ש, או שאולי זה רק בראש שלך...
גם הדמעות שלך לא מפסיקות, אילו רק החזאי היה יודע...
|
גם אני קמה בבוקר עם צלעות שורפות ומוח מסוחרר ולב כואב, ואני
לא מבינה למה שאני אקום מהמיטה. גם אני. כל בוקר אני נשבעת לך.
הרבה יותר שנים ממך. אבל זאת לא בעייה איתך.
"אתה" בסדר גמור.
|
הדבר המוטל כאן מולי, כחושה כמקלות עצם לכלבים, רזה היא עד
מאוד, כעור ועצמות, משתוקקת ברצון עז לרעב סוחט חושים, אשר כלה
ממנה את כוחותיה האחרונים.
|
ואני רוצה שהוא יבוא וישבור לי את העצמות
וינשך אותי ואני אחזיר ונשחק במכות כל הלילה
|
ואין לזה סוף רק ההתחלה המרה שלא ניתן לחזור לשם ולשנות הכל...
|
אתה לוקח אותי לטיול בין גבעות ירוקים מול הרי אוייב מספר
סיפורים ומתעלם משרירי הלב שלי שמתייאשים... חלון ראווה ענקי
אתה מניח לפניי, חסין אש וכדורים
|
בדמוי שדונים עירומים על ארבע, לוחשים לי דברים ונסוגים כמה
צעדים אחורה לצפות בי.
|
מחכה להעטף בעור שלך,
ליגור דם מהעיניים עד שאתעוור,
להפסיק להיות כשאתה שם
ולשכוח הכל כשאתה לידי.
|
אהבתך נמדדת בכוח הסיפוק שלך ממני כשרק אני יודעת
שאותך לא ניתן לספק לגמרי
|
קבר אפור, בלתי נראה כמעט
שמסתתר בין עצי האשוח המושלגים
והדם שלה פורץ בין סדקי הבטון
משתעשע עם הלובן הטהור של השלג
|
ועוד כדור,
ללא מים הפעם, רק לתמונה שנחרטה בי,
כשהשארת אותי שפוכה על רצפת האמבט,
בתוך שלולית דם ...
|
לעולם לא חבל,
על הכדור האחרון שיכול היה להרוג,
ממש מדכא שהוא לא הספיק להתעכל
|
המסיכה הזאת?
לאן את חושבת שאת הולכת?
סוחבת מאחורייך את נטל העבר...
|
קבר קר, עד מאוד, וגופתי מתחממת בזכרון ישן
בזרועות אבי, וידיו מסביב לגרוני
ולי אין קול ואין אוויר, אין צבע ואין משמעות
|
זנחו ממני הקליפות "פרוזק טבעי" שהתבוססתי בהם בכוח בחודש
האחרון. משכתי וגזלתי עוד זמן יקר בין כמה שורות לבנות של אושר
קצר ביותר
|
כולם רוצים את המדינה שלנו, מנסים לקנות אותה, מנסים לשרוף
אותה ולגנוב אותה ואנחנו זורקים אותה לעזאזל! איך אנחנו לא
רואים את מה שיש לנו בידיים.
|
והיא כפתור השמדה נייד
היא אסון הנבואה הקרב
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
ההתייחסות
ההומוריסטית
למספר 42 כאל
משמעות החיים
היא הגיג-סרק
חלול ועקר אשר
החל עם סופר
חנון משועמם
וכעת הוא רווח
כבדיחה פרטית
דבילית בקרב
כותבי סלוגנים
חסרי חיים!
פרובוקטורית. |
|
