|
אני זוכר את עצמי עומד בפה פעור, לא מבין איך הצלחת להתפרץ דרך
דלת סגורה. אני זוכר שראיתי אותך מגיעה בתמימות, מתקרבת אליי,
כולך טבעיות ומתחילה לשאול שאלות. אני לא זוכר מהן כלום, כי
הייתי עסוק בלהבין מהיכן הגעת ואיך את יודעת עלי דברים. כך,
בעוד אני שואל את ע
|
אאוץ'. זה נחת בבום והשאיר אותי בהלם, מגמגם לעצמי: אני?
מותגים? מעצבים? על מה היא מדברת? אני פשוט שלוך. לך תסביר לה
שהמותג היחידי שיש עליי היא מסגרת המשקפיים שלי, ושגם את זה
גיליתי במקרה חודשיים אחרי שקניתי אותם. מי חשב בכלל שפולו של
רלף לורן יופיע גם בתור
|
"אני פותח טיפה את התריס".
- "לא"
- "למה לא? אז איך אני אמור לשכב איתך אם אני לא רואה אותך
בכלל?"
- "אתה לא צריך אור בשביל זה."
|
המורה פנינה שמה אותו לשבת ליד רינה שהייתה מקובלת, היא יפה
כזו, קצת רזה עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות. יום אחד רינה
הלכה לדבר עם ליאת עליו, היא אמרה לליאת שאין לה כוח לשבת לידו
יותר, כי הוא מוזר ומגעיל אותה וחוצמזה היא חושבת שהוא מאוהב
בה בגלל שהוא תמיד
|
אפילה, מנוכרת
מותירה סימנך
עת קרה מנשבת
מתוככי ארמונך
|
בידייך חופרת
את כל השכבות
זכרונות נשכחים
שרידי אנשים
|
כל עשר דקות
דר' ג'קל
ומיסטר הייד
באים בדמותך
|
לכוד עוד בסגר
מחכה בתקווה
חשוך שם בחדר
ללא אהבה.
|
מזכיר לכולנו
שכנפיים יש לחולמים
ולמלאכים שבינינו.
|
רדופת זכרונות
היא סוכרת ליבך
מפרץ גאות
מפחד שטיפה
|
שם אין לי דמות
כרבים אחרים
|
לא התכוונתי לפגוע
ובחייך לנגוע
רק להוריד המשא
|
אם תרצי להגדיר
דקויות של עוצמה,
בדממה שלנו
אני השתקן
|
כיביתי האור
כה רוצה לנצח
חשכתו של היום
בליבי הקודח
|
בלתי נראה
יעמוד למולך
בדממה מבויישת
כמעט מלחש
|
בו עיניים דוברות
בקשר שתיקה
בינות פעימות
של נפש נוגעת
הקורמת בשר
|
אלו רק שבריהן
הזועקים במקוטע
נקודה. קו. נקודה.
|
כסותו לעינייך
ואת חצויה
מעיר הוא פחדייך
מתהום אפילה
|
וסימנת עוד "וי"
ברשימה ארוכה
|
אני כותב אהבה איתך
במילים פשוטות.
|
לו הייתה לי סליחה
שתשלים את תוכי
ואשכח את הכל
|
עם זאת, מסתמן
כי העייפות שלי
התחילה איתך,
|
ובזריזות משתלחת
כפריחה בגופי
ההופכת כבידה
לסדר יומי
|
משתעשעת מולי
נושך שפתיים
אל מול דף ריק
|
רק אז התיישבת
להסביר את הכל
בברכה מנומקת,
בכתב קצת עגול
|
במסעותיי עם עצמי
רק חיפשתי, ביקשתי
את אשר לא איתי
|
נסגרת הדלת
שוב שכוב בפינה
באותו כלוב עגול
עם אותה החיה
|
לא רוצה עוד
להניח ראש
בציפית
של תקוות נגוזות
כמוך
|
בהם תהיה
רדופת זכרונות
הלומת כאבים
|
בו טרופים לילותיי
השטופים באורך
|
נגיסות,
אהבה שנגסת בי
ושינייך עליי
כואבות
|
משם
כבר תותך מחדש
תחושל בטלאים
|
כורכת רגליים סביבי
ומנתקת
|
ואתהה עד מתי
תהום פעורה
בין שמים וארץ
|
מילים אחרונות
שאומרות את הכל
|
ובחדוות המרדף
התחלת מתנשפת,
לא שומעת קולות
מלבד בראשך.
|
עד אז, נשחק
מחבקים ודוחפים כאחד
כשני מתאבקי סומו
במעגל סגור
של רגעי שפיות מועטים
|
עוד יום עובר
מוסתר באיפור
זה ליצן החצר
בחדרו הסגור
|
חלומות בהקיץ
בין צלצול לצלצול
של שיחה מתקרבת,
|
להטות פעלים
בשני גופים
ולהגיע אליך
במילים קטנות
|
שקע לו הרגש
מותיר אפלה
קובר את ליל אמש
נפרד מאורה
|
כדורי הרגעה
ליד כוסות מים, ריקות
|
לא אכפת לי מה המשורר התכוון במילותיו המופלאות וזה לא שאני
חושב שאת תגרמי לי כאב כזה. אלו פשוט ההגנות המעייפות שלי,
שמרחיקות אותי ממך, מהיופי שלך, מהעיניים הירוקות האלו, שזרחו
למולי באושר מדהים והשכיחו ממני את הכל. מקול הפעמונים המקסים
שלך שרודף אחרי ומשאי
|
לאחר מכן (מסיבות שטרם הובררו), מצאתי את עצמי קומה אחת או
שתיים למעלה (כמו שכבר אמרתי העסק מעורפל) נכנס לסנסור ובוהה
בטלויזיה שלושים וארבע אינטש מתוצרת טושיבה. הרי אין מה לעשות
הגודל קובע ואם תוסיפו איכות הרי זה משובח. וכך עם תחושת
ריקנות שאינה יודעת שובע
|
אני אפילו לא טורח לבדוק אם הרטיבות שהתחלתי להרגיש נובעת
מפחד, או מעצם העובדה שאני טובע. מה שבטוח הוא שהבחילה שלי
מעולם לא הרגישה טוב יותר.
|
אל הארכיון האישי (22 יצירות מאורכבות)
|
|
אתה רוצה להגיד
לי שזה שניי
בנינים?
תחיה טבת, אחת
לא מעודכנת |
|
