|
"הייתי רוצה להאמין כי אי שם
גומעת ציפור
את השחר של טרם היותי
וצווחת
או כוכב מלובן נדלק
לסמן את דרכי"
(שמעון אדף)
אהבה תמימה / רון גפן
עטפי אותי בצמר גפן של שקרים,
שלא אדע את רעותך בשדות זרים.
השקי אותי בסם של הרדמה,
למען שתהא אהבתי תמימה.
איני יכול לכבול ידיך בשלשלת,
ולא לכלוא אותך במנעולים מעבר דלת,
ולא לרדוף אותך ברשת פרפרים.
על כן הכי עיני בסנורים -
ותני לי שאוהב ולו איוולת,
ותני לי שאלך בך כסומא,
שלא הבחין, שלא הבין, שלא שמע -
למען שתהא אהבתי תמימה.
"אט אט, בזרימה מתונה, פעפעו החיים אל נקודת השפל של
השקט, וכששקעו היו שקופים כגבישי המלח הצחורים..."
(מתוך "סיפור אהבה" מאת אהרון אפלפלד)
"ואולי
לא היו הדברים מעולם..."
מומלץ למיין לפי זמן הופעה בבמה.
(בעזרת הלחצן למטה)
רק בחושך שכזה
אפשר לראות את הכוכבים
לשמוע צרצרים
ולדבר עם עצמך.
להשתעשע במשחקי מילים
לחפש נמלים.
|
אחכה לך עוד זמן
עוד חודש, עוד עשור.
הכפור מאחורי
אני צועד בעקבותיך
כשתרצי ליפול אליי...
אני אפול בין זרועותיך
|
ועיניך בוחנות בי
כל סוד נסתר וכל פינה נחבאת
|
אינני אוהב
את הדברים הקצרים, החולפים:
הכאב, הפחד, צלצול הטלפון המחריש.
|
היחידים
עשרות
מאות
אלף אלפי מליוני ההבלים
שמסתובבים ברחובות ובחנויות ובספרים
|
וזה כל מה שנשאר
לי ולך
לנו לכולנו.
וביננו -
קר הלילה, כן.
|
אל המדבר
אקום ואלך לי
כשיגמרו כל הימים
|
יש כאן אנשים מכל הסוגים
לומדים, בונים, משתנים.
ואוכל באלפי טעמים.
|
כי הלילה אכזר
הלילה קר
כבר סוף הסתיו, מאוחר
ומהשמיים מטר
הבדידות
לליבי היא כנשק קר.
|
מאות זוגות עיניים בוכות
שעוד לא ראו די
מאות זוגות ידיים
שעוד לא בנו די
|
החיים, כך נדמה -
חוזרים אט אט אל מסלולם
|
זה קורה בעיקר כשאני לבד.
מחשבות רצות
נכנסות ויוצאות
ומזכירות לי את הפחד הגדול.
|
וברגע הזה
הכל אפשרי.
תביט למעלה
ולא תדע מאין באת
ולאן פניך מועדות.
|
ובמקום הזה
שהוא לא בית של אף אחד
אולי מרתף חשוך
סמטת ביניים עם ניאונים שמדברים רק אל עצמם
הייתי בבית
|
רק לנסות ולהזות
להזות אצבעות חומות סוגרות על ירך לבנה
וגולשות
|
את מביטה אל התקרה
גופך הערום ניבט אלי טהור
עורך הלבן בוהק באור זריחה
שמתפלח דרך סדק אהבתי
|
געי בי
כמו שלא חשבת אף פעם
שאת מסוגלת
שאני מסוגל לספוג
את ידייך.
|
לפעמים עוד אפשר לחייך, אם רק נצליח לזכור
איך אהבנו באמת
את הימים הקסומים של אהבה מתחת לשמיכה.
|
ילדה שלי על קצה סיפון עומדת מסתכלת
ילדה שלי על קצה סיפון בטוחה, היא לא נופלת
יש לה את האיש שיקח אותה משם
יש לה את האיש שיתן לה את הים
|
הוא יבוא
מתוך החושך, מהלילה
מהחולות הנודדים
מן המדבר, מההרים
|
הנה אני.
חצי מחייך,
שכוב על מיטת הברזל הצרה והחורקת.
|
אם תדעי להקשיב -
זה לא הרבה
למילים שלי. שם ברדיו
על הדף
תביני.
|
והדבר היחיד שהבנו
הוא שאנחנו לא מבינים כלום
|
עוד לא פגשת בלב שכזה
המתחנן למבטך ולאהבתך
כמו ליבי המתרונן כל בוקר
עם זריחת שתי עינייך
|
יותר מדי חלומות חוזרים לי למציאות.
מוצא דברים על המדף
דפים
פיסות הסטוריה
רגעים שראיתי אתמול בלילה.
|
נמתח
ונרדם
עד שתעירי אותי בבוקר הבא
|
זורק את עצמי על האוטובוס
חוצה את העיר ואת השדות
נרדם וחולם על צמר גפן מתוק.
|
והיום
כשכבר קשה לי עם המספרים
ובלעדיך אני טובע, אבוד אי שם,
אני לא מבין -
איך את לא רואה
שלכל בעיה פתרון אחד
|
כמו ים שוטף
כך גאתה אהבתך במפרץ חיי.
ואז הגיע גם השפל, נכלולי אך אמין
וליטף ליטוף מעורר
את פנינו החולמות.
|
נכנסת לחיי, ילדה יפה
אולי זה גורל עיוור
אולי מישהו מלמעלה סידר
ועכשיו הכל שקט והכל נקי.
|
צריך לדעת מתי לוותר.
מתי להפסיק -
לא להיות יותר.
לפרוש בשיא.
|
שלהבת דולקת
לא כבויה כבר שנים
את יפה
שיודעת לחבק
|
אלבש, כרגיל, חולצה ירוקה
ואצא לנסיעה ארוכה ארוכה
שסופה, כמו תמיד,
בדרך אליך.
|
מאחורי כתב היד שלך
מסתתר איזה סוד
איזה כאב נעלם
איזה פחד שנחבא בין סלסול לעיגול
|
איך ניצוצות רבים אל על הועפו
איך בן-רגע מבטים תמימים
באהבה הוחלפו
|
כבר עבר הזמן
ושכחו המילים
אני הנחתי בצד
אתה בחלילים
|
עם כל חורף שעובר
הדמעות נעלמות
וכך אומרים -
בני האדם,
הם נבלעים בתוך עצמם.
|
לשתות איתך
כאילו אתה לא שם
עד שתתחלף השגרה במיאוס
והמיאוס בשמחה והשמחה בבכי
|
אבל עכשיו, תרשי לי עוד קצת
להתפנק
לגרגר
להתלקק
|
אולי היית אתה
רוצה להיות כמוני
הנמס, האוהב הכל בעצב.
|
על איך שבא היום
איך שנמוג חלום
על איך שאני סותר את עצמי
כל פעם מחדש.
|
על הלחיים האלה
שכל כך כמהות למגע שפתיים
נשיקה.
|
נותן הצצה אל תוך החדר.
זה מה שעושים בשעות כאלה:
מיישרים ערימות של חצץ בחצר.
|
אני רק מנסה, אולי אצליח
לתמצת את הכל, את כולך.
לספר שירה אחד גנוז
|
זמני עבר, זמני עבר
כל כולי, תוכי
נגמר
|
וכשיהיה שקט, בהרי ירושלים
בין עצים ירוקים וגפנים ותאנים
אשאל אותך אם את אוהבת אותי עדיין.
|
עדיין מרגשים אותי שמיים אדומים,
בשעת בין ערביים של סתיו.
עדיין מסתכל החוצה בציפיה, בחלום, בתמיהה.
|
מנסה לדגדג את קצה הלב
את טיפת הרגש, הכאב
רוצה לדגדג אהבה
בקצות האצבעות
בין נימי ליבך
|
לנקות את הכל
לשטוף אבק רחובות
לסדר עיי חורבות
לפנות ארונות
|
בפינת החדר שזעק
ולאחר שתק
ונותר דומם ומאובק
|
קופסת החיים שלי
שותקת לה אי שם למעלה
בין שאר הדברים שרציתי לשכוח
|
והמלים, כמו האצבע
רק נוגעות לדקה, לרגע חטוף
מבקשות: רק תאהב.
|
לא שאלת אותי אף פעם
מה אני חושב
על שינה עמוקה באמצע הצהריים
|
בעוד שנים, לא רבות
אוהב אותו.
הן לא נותנות לי, לא עכשיו
אבל מחר, בבוקר נהדר
של שחר שעולה על שנים חדשות
|
לא חשבתי עד אתמול
אך עכשיו אני יודע
מדבר רחוק שלי
לאדמתך אני גווע
|
וכשנפתחת הדלת
תדע להכנס בה
להזמין ולהזדמן
|
גם בלי לומר את זה
אני יודע.
כמו שתמיד, ללא הפסקה
עדיין, זמן, בלי הפסקה.
שלך.
|
תנו לי רק טיפה של שקט
מה כבר ביקשתי לעצמי
לא הרבה -
רק שקט ומדבר
וסוף אינסופי
|
לקפוץ אל תוך הפרא
להבלע בתוך החום והאדום
בתוך ימי בראשית
בתוך חיי
בתוך ימי התום
|
סרט ושמיכה בבית שרחוק מכאן. קרוב ליבך לשם עכשיו וחם מתחת
לשמיכה, חם לו, לזה שאיתך אל מול הטלוויזיה.
|
אני אגדל נרקיסים ורקפות בגינה, רקפות ורודות כאלה
וכשירד הגשם הן יפרחו בין הסלעים בגינה הקטנה שלי.
אשתי תכין מרק אפונה סמיך שאוכלים כשיורד שלג. אנחנו נשב בדירה
הקטנה לאור נרות ונתכנן ונבנה את המשפחה הקטנה שלנו: 5 ילדים
וכלב.
|
אבל אחרי הרבה ימים, הרבה שנים ושבועות, אני יודע שאני מחפש
אותה כבר מזמן, לא מאתמול. ורק עכשיו אני לא יודע אם להתבייש
או להתגאות. אולי לבכות?
|
אל הארכיון האישי (13 יצירות מאורכבות)
|
|
מו מו, מו מו,
מו מו. מו, מו
מו, מו מו מו מו
מו! מו מו? מו!
מו מו מו מו מו,
מו. מו מו, מו
מו. מו.
פרה פטפטנית. |
|
