|
פעם אמרתי
דע את הרע
ואהוב את הטוב.
ואולי, בכלל עדיף לא לדעת.
לפעמים זה קצת יותר מדי.
לירז הפכה את הגרב, והפכה, והפכה. אף פעם לא הבינה איך יודעים
- מה בחוץ, מה בפנים. שוב מתחה אותה, הביטה, ובאחת משכה על
אצבעותיה. כף רגל, עקב, קרסול - מעלה כמעט עד הברך.
|
חלמתי אותך
ואותי
ומספריים גדולים אפורים.
את גוזרת פיסות צבעוניות
של העיר
|
פעם הנחתי
שכל הדרוש לו, לאדם,
הוא מקום
להניח את הראש.
לשמוע את השקט
ממלמל
|
הרוח של הרי ירושלים
מתעקשת
ללחוש שיר ערש מארץ זרה.
|
במקום שאינו יבשה
ואינו ים
אנשים מתכחשים לגרביטציה
|
משהו מנצנץ לי
ומשמיע סוכריות
|
אני רוצה להיות אדם של רגעים קטנים.
אדם של עשן סגול מסתלסל ואצבעות ארוכות. של מבטים שחוקים אבל
עם ניצוץ,
של עפעפיים, ריסים מפוחמים, עיניים פקוחות לרווחה.
|
אל הארכיון האישי (15 יצירות מאורכבות)
|
|
חזה שטוח
ושעיר...
נחיריים לא
סימטריים...
יכולת
קוגניטיבית של
ילד מתקשה
בגנון... כרס
לתפארת במה
חדשה, צמיגים
כחדשים... אבד
ישבן, המוצא
הישר יבוא על
שכרו... כף רגל
ימין מידה 53...
ניחוח סלמון
רומנטי מהפה...
אני מאוהב!
זוזו לסטרי. זה
לא שאין לו קוים
אדומים- זה רק
שהם מאוד
גמישים. |
|
