|
באלף תשע מאות שמונים, בתוך בועה, נולד ילד.
הוא מרחף בין מציאות לדימיון ושומר על כושר על ידי
נשימה בלבד.סיים את בצלאל, עבר למרכז,כעת הוא מחפש
את מתי מתחילה ההתחלה..
אמנון שחה בבריכה. הוא אהב לשחות. מגע המים הקרירים על גופו
והשקט המופתי ששרר מתחת למים העניקו לו שלוות נפש. ככה הוא אהב
להתחיל כל בוקר.לאחר שסיים לשחות, טיפס על הסולם המתכתי, לקח
את המגבת הביונית האפורה שלו והתנגב במהירות. המגבת פלטה משב
רוח חמים אשר יבש א
|
אחרי הצהריים, אבא קרא לי מהמטבח ואמר שאנחנו הולכים לבקר את
אמא, ושאני אתארגן מהר ונזוז.
חזרתי לחדר שלי ואספתי את הלגו שלי לתוך הארגז, ואת כל בובות
כוח המחץ שלי שמתי על המדף. סידרתי אותם לפי טובים ורעים...
|
חיכיתי לסערת רגש שתפעיל
ותרסק אותי לחתיכות
|
אנשים במחילותיהם, נושמים מחלתם
ומקצב ליבם עומם כמו מסוקים
כי סוף דברים בים
|
טבולת קופאין, נטולת ניקוטין, תינוקת פרפין.
|
ואת לא כועסת
יותר המומה
עדייו מעכלת
את מה שקרה.
|
נחמו נחמו אותי
אני זקוק לרחמים.
או רק חיבוק
או רק ליטוף
כי אין לי אלוהים.
|
מזועזע ונדהם
כאב ומחנק
ולא מאמין
עומד ומשותק
|
בכל קו
בכל כתם
יש בטח סיפור מהחיים
|
שיש בך משהו שונה
שיכול להניע את החלל
לקפל את השמיכה השחורה
של השמים
הכוכבים כולם יפלו לרגליך
בכל פעם שרק תביט בהם
|
קטע מקומיקס המתבסס על שירו של מאיר אריאל "חיית המתכת"
|
האור הנופל עלי יוצר אותי
מעניק לי מממשות
|
|
|
-"עיפו?"
-"עוסאמה!"
-"עוול עיפו??"
-"עוסאמה!!"
-"עוול עיפו
או???"
דיסלקטית מחפשת |
|
