|
כל הזמן שואלים אותי למה אני בכסא גלגלים. זה הסיפור...
|
בלילה הוא נכנס למיטתו ועצם עיניו. הבטיח לעצמו כי השנה הוא
ימצא אהבה, אהבת אמת. זו תקופת החגים, תקופה בה סוגרים דלתות
ישנות ופותחים חדשות, ובה נהוג להבטיח, איש איש לעצמו, כי עד
שתקופה זו תחזור על עצמה, כל תשוקותינו וחלומותינו יתממשו.
|
סיפור על ערגה ועל אהבה, על תקיעות ועל מעשה בודד וצנוע של
רומנטיקה אינסופית
|
שאלת אם אני כועס ועניתי שלא.
בדיעבד, מה כבר יכולתי לומר?
שכן?
זה היה עוזר?
זה היה מקטין את ההשפלה שלי? את הפגיעה בי?
לא
|
והשם הישן הזה יודע לכתוב. ללא ספק. סיפור אחרי סיפור, שיר
אחרי שיר, מונולוג אחרי מונולוג. היא נוגעת ברגש, היא נוגעת
בכאב שלה, והקוראים מתרשמים. כמה שאני רציתי להיות שם. בתוך
הכאב שלה, לראות אפילו רמז קטן לכך שהייתי קיים. כמו שהיה
מרקס.
|
בעולם של סמלים וסיסמאות, יצא לי לחזות במשהו אמיתי
|
אחת עשרה בבוקר, יום שבת. ותמיד בשעה הזו, ביום הזה, השכן שלי
מזיין את חברה שלו ואני מנמיך את הווליום בטלוויזיה כדי להקשיב
להם. אחת עשרה בבוקר, כל יום שבת. הם בטח מתעוררים לאחר שחזרו
מבילוי באחד הפאבים בליל שישי
|
|
|
טמפונים מדממים
תוקפים אותי
בחלום
אחד על ספת
הפסיכולוג |
|
