|
תקראו, תיהנו? תבינו? תגידו מה אתם חושבים, חשוב
מאוד שתהיו כנים.
הרבה אין לכם להפסיד...אני בכל אופן אמשיך.
לנגוס מלחייך
תסיסת בציר משובח,
לחוש את חום ידייך
חמה ביום שרב
|
לוואי הפך יופייך
כבר אינני מעוניין
את חושבת לך ביופי לקנות את העולם?
|
כל היבול ייסוב לאחור
כאייל המתריע עדרו מטורף
זוהי רוח שממאנת לגמור
משסעת במהלך כל כך עקוב ושורף
|
זוג ילדים פוסעים המומים
לא מבינים היכן כל הרעש,
מבוהלים מהשקט שלא ידעו מעולם.
|
החיים יותר קשים אף שלא חשבת כך
יש דרכי עפר, לא תמיד ישנם כבישים סלולים
לעיתים אין שלטי הכוון או צומת מרומזר
צריך לנסוע לחפש כאילו אין מחר
|
ואני לך כזרם נהר
שעולה על גדותיו כל הזמן
ומטביע אותך ללא הצלחה
בעונה הכי סוערת בשנה
|
השותף החדש שלך בחיים, מאפר אותך אחרת
פעם בסומק מוגזם פעם את כל כך חיוורת,
|
שכחה
ומרגוע.
שלהבת בלבן שחור,
ריח גופו מיוחד.
|
אייחל לדבוק לעד,
בזו המצביעה בנתנה תוקף,
זו הנותנת ומהווה קדושת יום
|
בדמעות צבעוני, צחקת בזעקה
חבקת את גופו כשגופך רעדה,
|
פעם אחת משכרת
כך תאבד דרכך בדרכי,
לחייך תצבעי באודם
עינייך תעצמנה עצבית
|
ארוכות, רק מפני שאני הופך אותן לכאלה
לו היתה ביכולתן האפשרות
כנראה שהיו הופכות לאבק כוכבים,
מחייכות ונעלמות.
|
רוצה אני מקוריות
במטבחי הדל ודי !
מכל הגינונים, טעים ! מה המרשם,
תגידי ת'אמת, נכון ! זה לא מושלם !
|
היה זה לילה כאור יום, חשוך במין בושה
שאינה נחשפת בפניה ,
ריסים היו לה משי, ועיניים שלל פריחות,
|
מיוזעים מתעצבנים לראות אותך יושבת
עירומה על כורסא מרופדת,
כמזבח עתיר בשומן של מלכות
|
מותיר אותך חשופה.
נהדרת, טבולה בחמוציות מתוקה שכזו,
נמסה בפי הכותש,
|
חזרי והיי לי אחות, אם ורעיה
תמלאי עולמי בכל חוסריי
תניבי בנותיי ובניי - כוכביי
|
אמרת שהטעם בחיים האלו
הוא לחוות סערה כמותה,
לילות של סהר לא ברור
אובד עצות לשיכרון
|
נובמבר,
הגוף משיל עורו
נסדק ומתכהה נהיה חיוור ומתבלה
כל קרן שמש שמגלה נדיבות מה
מקבלת עשרות בקשות לתרומת חמימותה
|
גם דרך המחשב, קופסת הפלאים הנוראה,
הבאתי לידיעתך מילות אהבה,
אך בטרם הספקתי את ההודעה לשלוח
נפתח חלון מבהיל המורה על רכישת מנוי
|
ובתוך רגע של היסח דעת, ניתוק של רגע בחוט הריכוז
המברשת הקולחת החליקה מידי ומשכה איתה בחוצפה
את כל יצירות הקריסטל הצלולות.
|
כגופת אחד הקרבנות מעדר איילים משוועים
וכמותם השבים למעיין הפיתיון
שבתי אלייך מסתרח, לא רצוי
|
אתמול,
ערב סגרירי,
טעמה היה שונה ,
כחטאיה מתחרטים
|
הם
הטסים גבוה ממני ומדי פעם מנמיכים טוס
עד שכמעט ונוגעים בקרקע,
משחקים בי - איתי.
|
כתונת החזירו לי ממך יוסף
אתה שעלית לי בחיי אמך!
מה נותר לי עתה עוד יוסף?
הרי אתה כבר אינך, כבר אינך.
|
כתבת לי
כי לובן עולה על אדום,
חושך מסתיר הירח
חושף בפניך תהום,
|
מצלמת אותי במצלמת הרנטגן הניידת שלך,
ומספרת לי הכול על עצמי בשפתך הלא שגרתית
|
כתוב לי על הקיר לאהוב אותך ודי
לנשק אותך בלהט, כך בשתי שפתיי
|
מעבר ידייך על הגוף מטלטל כל קול פנימי שהיה חבוי במעמקי
נשמתי,
בצביטת הניצוח מנשיקותייך אני מתרפק על חלומות ילדות נשכחים
|
בצנצנות זכוכית קטנות
אוספת אותם,
הם מעטים
חלושים, רפויים
|
מטיפה לגשם על כמה שהוא אנוכי
ואת הלילה, אני שומרת לנו בתיבות,
עשויות עץ, מעוצבות בגוונים
|
מחשבותיי -
מגרש גרוטאות נטוש
חודשים של בצורת...
|
מובל לכאורה על ידי דמות אמיתית
היישר למעמקים
או לחילופין השמיימה,
קופץ באין מפריע ללא חשש ורטט
לתהום ממנה אין חזרה,
|
כששעון משלים סיבוב מלא
תרים מטליות יבשות,
בנשימות כבדות של גרון מעונה
תנגב את כל הטיפות,
|
בשנתיים בלבד
מבוגרת מהצלם שבי
שולח ידי, מתחמקת
מקמץ את שפתיי
נושק לגבך
|
לשוב מן האמת, להתעורר למציאות
לחיות את הכעת ולתפוס זאת בקלות
לדעת שמחר יגיע מאוחר, ושוב אז כנראה נראה שזה יקרה.
זה השעון שנע קדימה ולא חוזר שוב לאחור
זו השעה המאוחרת ועדיין לא החלטת לחזור!
|
תותים, קצפות, יין אדום,
כוסות בדולח עמום עמוקות מתהום
|
חיוכך מאדים על לובן פנייך
המטמיע חשק לטבוע בלחייך השוקקות זרמים.
|
הגשמים יפוררו אותם במהרה, בחלוף עונה או שתיים
הם ישובו דואבים להיות מן המחצב,
תרכובות קרקע משתנות, אטומות, עצורות
הכמהות להתפרץ ולשאול בזעקה מדוע,
והמדוע הזה כל כך כואב.
|
גשום וקר שורר על ארץ, דפיקות בדלת
זה אתה?
ותפתח וקור נכנס ואף אחד, אף לא דמותך
|
חששות ומדרגות,
שאינן מסתיימות, לולייניות
יציבות בספק,
|
אני ניצב למרגלותייך, דמות שחורה
אין לי פנים אפילו לא בתמונה
|
איפה ניתן עוד לקבץ כמוהו קבצן פרחים
שדה עמוס מניח חרש על אבן צבעוני.
|
לומר לך - אוהב אותך אבל אין הזדמנות
ה כ ו ל
קורה מהר,
לא מספיק להתעורר
|
אין ולו נקודה מזערית להתנדנד
רק קול חריקת מיסבי נדנדה נשמע,
|
ידיה כלל לא מגואלות בדם
חופנת שמות
מאכסנת אותם בארכיבי
חדריה,
|
מנגינה שדועכת מזמזמת ברקע
הכול בשחור ולבן מתכהה,
|
אוחז את כפותיה המאוחות
אוזר את כל כוחותיי ומחייך
מלטף שערה, לוחש באוזניה אהבה
אך היא אינה משתכנעת
|
על קצות בהונותיה
מטפסת לפסגות מושלגות
את הפרקט הסדוק מלטפת בטפופי רגליה
ועיניה יוקדות
|
בין היופי שבו נתברכה לכפות ידיי
פוסעים חלקיקים של אויר
להבות סהרוריות שוטפות את מסגרת הגוף,
גלי חום שגדלו מלפני,
|
את מופיעה בתפריט,
מנת גורמה
כשמעטרים אותך בצלים על כל גוניהם
|
אתה מחייך, תלוי בין שמים לארץ
פעם אתה כאן ופעם שם
קופץ מפלא אחד לאחר
נהנה כמו שאף אחד מאיתנו, לא
|
בלילות של סהר מלא
אני רואה השתקפותך בחלוני.
כל שיריי, כל מכתביי ורגשותיי
דמעותיי יהיו לך אבני דרך
|
האושר הזה
גם האופק אינו משמש לו
כל גבול..
|
הגוף אינו כאחד הגופים
כמה יוכל, עד היכן ימשוך את המסע הזה.
|
מתי כאן יהיה עת קץ המלחמה?
ייפלו פה חללים ולשם מה?
לאהבה
|
תחת שורשי בשרי
חפרת, נברת
במסעותיי הנצורים
עוררת יצרי הרפתקה נבולה.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
פאדיחה.
בוליביה מגלה את
האמת בדבר ערב
במה 28. |
|
