|
במקום הכי נמוך בעולם יש אוהל קטן על החוף ובו ישנים עכשיו
שלושה אנשים.
בחורה, גבר, ועוד בחור אחד.
|
כעבור מספר דקות, שוב נמצאתי לבדי; בצד אחד משבילי היער, עמדתי
והקאתי. שני שפנים חצו במרוצה את השביל ונעלמו בין השיחים.
שאגה רחוקה של לביאה מיוחמת עלתה מרחוק אל השמיים. ואני הקאתי.
|
כולנו מאוחדים באמונה אחת.
אל אחד קנא
שהוא שלנו.
אנחנו
|
אני כותב את השירים כשם שהנוהג בלילה
נאחז בכביש
דרך סימוני הצד
|
הישראליות הישנה של שנות השישים מחייכת, מבטיחה לי משפחה,
ילדים, מתחת שמשיה על חוף הים בבגד-ים ישן ביד רועדת חופר לי
בור בחול ולא זוכר
|
עט מוזהב מתגלגל על השולחן.
סכין הגיליוטינה משייף את האויר.
|
מתקן כליאה מבשר ודם
הנפש פורחת מגוף האדם
ותולעים זוחלים אל תוך הכלוב
על הארץ נופל עוד תפוח רקוב
|
רגעים הם פצעים בזמן.
מקרים בסלע.
חבויים בסבך
מעין אדם.
|
הכחולים-הסגולים של רחוב בצלאל:
תריסים סגורים בין ערביים
גם הם יכולים לגלות
חיוך מאושר.
|
העיניים
מסיעות את הירח
אל מעבר לבניין
אשר סוגר על השמים
|
העולם שלי הוא עולם השדים
והרוחות הקטנות שלוחשות לך בלילה
שעוד נכון לך עתיד מזהיר
אי-שם בשמי הלילה
הכחולים כמו בסרט ילדים
|
נדמה לי שג'ק קרואק - סופר דור הביטניקים וממבשרי דור ההיפים
שבא בעקבותיו - היטיב לבטא בספרו "בדרכים" לא רק את הקול
המורד, אלא בד בבד (וביתר שאת) גם את הפיכחון, האירוניה העצמית
והייאוש הנלווים אליו
|
|
|
"אתה יודע מה
הגובה של
היטלר?"
"מה?"
"בערך כזה"
(להזיז את היד
בצורה של 'הייל
היטלר' ולחכות
שהשומע יקלוט את
הבדיחה ויצחק.
אם הוא אינו
צוחק, פנה לע"מ
42)
מתוך המדריך של
שלמנאסר לסיפור
בדיחות, "השמש
היוקדת על עץ
האבחושים
הגרוזיני". |
|
