|
סר דופקינז
שמח לקבל הארות והערות
קיראו ותחי נפשכם!
בכל פעם שבה אני רואה אלפא רומאו אני מטה את פניי הצידה, ונזכר
בפעם האחרונה בה ראיתיה. היא הייתה אישה מאד מורכבת , שלא
האמינה במה שהחברה שידרה. היא רצתה תמיד להיות משמעותית בעבור
כולם - אבל נרמסה בטרם עת על ידי נהג אלפא רומאו שפגע וברח
|
אגלי הטל התערבבו עם הדמעות ושחו יחד לאיטן בשיפולי לחייו
נאסר לא ידע מה לעשות, אם בכלל , וקולות המואזין רק הפריעו
להלך מחשבותיו. כבר יומיים שלא בא דבר לפיו , או ליתר דיוק כבר
שבוע שלא טעם דבר הראוי למאכל אדם. הוא החל מהרהר באירועים
|
מטבעי איני אדם מאמין. יש בי איזו משיכה עיקשת וחסרת מנוח
לרציונל בלתי נראה והאמונה תמיד נרתה בעיני כמו הייתה רצף
צירופי מקרים שאינו חודל ואינו נילאה כלל. ברם, לאחר מה שקרה
לי היום החלטתי לשנות גישה, לפחות בכל הנוגע להשגחה פרטית.
|
הוא קם לעוד יום של יובש רגשי , ודידה בכבדות אל חדר האמבטיה .
הוא הביט במראה ומשב של חוסר אונים אפף אותו, בעודו שוטף את
פניו התחוור לו שנותר לו רק שבוע אחד להגיש את הספר לטיוטה
ראשונית
|
מסוקים חגים עליה ממעל
כמו נשרים הממתינים לטירפם
והיא מרותקת בדרך למיתה השלמה
|
המון רצפה
וגופים אחידים בשונותם
שוחים בתוך ההוויה הרבגונית
עט ודף כמרקחה
|
הכמיהה למבטך
המדוייק להפליא
והעצב המפציע לאיטו בהיעדרך
נתנו אותותיהם בנפשי
|
זה לא משנה מה תרמת
העיקר הוא מה שעוד תעשה
זה לא מה משנה מה שלמדת
העיקר הוא מה שעוד תלמד
|
אני מביט בך מציירת
בשקיקה
את חייך
בצבעי פחם
|
משהו רע אכן קרה
פתאום נותרתי לבדי
רק אני ונפשי השבורה
|
הווייתי מסתודדת בבית הקברות למשאלות נשכחות
כאן כולן היו מריונטות של החלומות
|
הכאב אוכל את ליבי
המשמש בית כלא למילים
שמשמשות בית קברות
לרוחי השבורה
|
בפעם הבאה- שכבר לא תגיע כנראה
אל תזכירי לי - אזכור
להפסיק להקשיב לך- לתת יד להתקוממות
כנגד משטר העריצות שלך
|
עובדים זרים בגן האלוקים
כנועים בזעת אפיים אוכלים
כלואים. ואט אט נעלמים.
|
הרבה דרכים עברת - ואף דרך לא עברה בדרכך
הרבה מסרים שמעת - ואף מסר לא זרם בעורקיך
|
הכעס שנאגר בקרבי
מכלה את לבי וכיליותי
הכאב שנוטף לגרוני
מחסל אותי ופוגע בחיי
|
אט אט אני מתקלף כמו נעשה לתולעת אדם
קרומי האנושיות שבי נסדקים ונפערים
ומתוך הגועל יוצאות עוד תולעים
|
המרוץ המטורף בעקבות הכלום
מפיח בי תקווה כוזבת
שאפשר להיות כלוא וחופשי
|
עננים נפרדים
וטיפות מפרקות חברות של שנים
יורדות אחת על השניה
חסרות אישיות, נטולות פנים
|
לא רוצים אותך כאן
ואתה ממשיך לנסות בפתטיות
הם זורקים קלישאות לקנקן
ואתה שותה הכל באדיקות
|
החזקתי את ידה, והמתנתי לאורות שיכבו
ומשלא קרה דבר- עצמתי את עיני
והבאתי היטב לתוך נשמתי
|
יש בי רעב להישגים
אז אני אוכל את עצמי
מבחוץ אני מעט משמים
ומבפנים נמס כל מה שבי
|
ציירתי ציור של אדם מפוחד
פרובוקציה זולה - זה בכלל לא אני
זה יום אחרון של מה שהיה
החל ממחר אני אהיה אמיתי
|
האמת יכולה ליפול קרבן למחלה
אבל לעולם לא מתה
זה לא כוחות.
|
בין צלילי המואזין לצלילי הקפות שניות
הודיע פעמון הכנסייה, כי הגיע עת חצות
|
כולנו בונים מגדלים וחופרים מנהרות
אבל הרי זבל נשפכים ברחובות
כולנו משקיעים את כל הכוחות
ומוצאים את עצמנו בתוך בית קברות
|
מחפש את דרכי בעולם האמת, דרכים מתקיימות באמצעות צעידה
האמת איננה הקושי - הקושי הוא הדרך אליה. דרך האהבה.
מחפש את דרכי במציאות האמתית -
כי בימנו מציאות אמתית כבר לא מציאותית
|
מצמידים לנו מסכות
משנים נו צבעים
לפעמים מדביקים מדבקות
מכסים חלק מהגוונים
|
הובסתי שוב.
מול המראה בקרב מבטים
על הקיר אני תלוי איתה . ממסוגר.
מנסה להבין אותה וזה נבצר
|
נשוי לשתיקה
ללא מילים
נטול מחשבות
והרגשות הן כמו מדבר
|
נשמת זכוכית נשברת לרסיסים
שברי הנשמה דוקרים מבפנים
ומסביב העלטה מרחיקה הכל
|
אסירה לתשוקות שפלות
הכמוסות במעמקי נפשה
ישובה כנועה בתאה
ולמאווייה ידיה כבולות
|
בחדר שררה האנדרלמוסיה המוכרת, והוא התעורר בבהלה לאחר חלום
בלהות שגם בו הוא מפסיד. הוא נעמד מבולבל , מנסה להיזכר מה עשה
אמש לפני שהלך לישון והביט בשעון הגדול התלוי בחדרו ,מחוגי
השעון החוו על השעה שתיים בצהריים.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
לה לה לה לה לה
לה לה לה לה לה
לה?
לה לה לה?
דרדס שהלך
לאיבוד |
|
