|
 
ברוכים הבאים למעמקי ליבי...
מקווה שתהנו.
דפנה קיבלה החלטה. היא אורזת תרמיל ונוסעת. פעם שמעה על ארמון
אהבה שנמצא בפסגת האוורסט, ארמון שנגלה רק לאנשים שמגיעה להם
אהבה. האגדות מספרות שרבים חיפשו את הארמון והוא לא נגלה
אליהם, דפנה משוכנעת - אליה הוא יתגלה!
|
את המכתב הזה אני כותבת לחברה הכי טובה שאי פעם היתה לי, לך,
אהובתי. (ולא במובן הרומנטי). את אומנם אחד האנשים היחידים
שיודעים את כינויי בבמה, האדם היחידי שמנוי לדפיוצר שלי, ובכל
זאת לא תיקראי את המכתב הזה, בזמן האחרון את מתעסקת יותר
בדפיוצר שלך מאשר בשלי.
|
התקרבתי, נשכבתי כששדיי צמודות לגבה, רגלי מתקפלות כרגליה
וראשי מתקרב לצווארה. נשקתי לצווארה. היא הסתובבה בפתאומיות,
הסתכלה לתוך עיניי. הסתכלתי חזרה, משתדלת להעביר לה שתהיה בשקט
ותזרום.
|
בחרתי להיות אמיתית
עם הלב שאותי "מסיט"
|
עכשיו מאכזבת.
כבר לא נראת אוהבת
|
ולפעמים מרגישה
כאילו אין משמעות
|
עננים אפורים וקודרים,
מסתירים את השמש.
|
ליבי וראשי פתחו בדו קרב
האופטימיסט הרגיש
מול המחושב האדיש
|
לקחת את הקדוש
הפכת לנדוש
החלשת את האמת
נתת לה לתת
|
נגמר
הכל נגמר
אקח עכשיו את סכיני
ואנעץ בליבי
|
הלב שולח חכה
הנפש עייפה
ללב אהוב וזר מחכה
לנפש מרפאה
|
וברגע האמת
מגלה
שמילים
היו, ולעד ישארו רק
מילים
|
הלב מרוקן
מחכה למשיח
עוד לא מכוון
כלום לא מבטיח
|
העיניים בבצורת, מתחננות לטיפת גשם
שיגאל את האדמה, ינקה אותה
|
ואני לא יודעת
לא פורחת
מתפתחת
ומעצמי שוכחת
|
לעולם לא תדעי
שעיני רודפות אותך
חוקרות כל איבר בגופך
מחפשות אותך
בורחות ממבטך
|
ועד שסוף סוף הגיע הנר
אין הוא בוער,
למרות שכה סנוור
ונראה כבר כעומד להיגמר
|
שונאת את האהבה,
שבלעדיה אי אפשר
|
אט אט, שומעת
טפטוף הגשם הראשון
היורה
|
את, שהיית לי ניסיון
שהענקת מגע ראשון
שחשבתי שלעד תחבקי
שאהבה אותי תלמדי
|
הציפור החופשייה
שמעולם לא ראתה גדר
פורשת כנפייה
עוברת לאחר
|
שאותם אוהבים,
משקרים הם, אויבים הם.
|
והלב מתחנן לליבך
תני לי עוד רגע בנוכחותך
תחושת מגעך
טעם לשונך
|
שאולי המשיכה
היא לא לחיבוק
שאולי המחשבה
היא לא בדיוק
|
להעביר את התחושה
שעוברת בלב
|
הסטיגמה אבדה לה
כולם בני אדם
אין שוני, אין השוואה
אין עדיפות, רק אהבה
|
כל הזכרונות
כל המחשבות
כל האהבה,
שאז נבטה
|
נמאס לי כבר לבכות
נמאס לי מהסבל
|
אל תקשיב להם, ילד.
זה אתה שצודק,
ואת שיודע.
|
את הלהבה באפלה
את הפרח בקוץ הדוקר
את גחלילית במנהרה
את השמש הגדולה, את הרבה יותר
|
כשלך אין אויר
אני נחנקת
כשדמעה בעינייך
אני מוצפת
|
אוהבים בלי סוף
את חתיכת בשר העוף
|
פתאום הכל ברור
כהיה כך תמיד
כבר כלום לא אסור
כבר שכחתי עתיד
|
וכשמוצאי דברינו נגעו,
את ילדותי פצעו
|
"יין ישמח לבב אנוש"
ולהם ידפוק ת'ראש
|
וכעת אני מאושרת,
רואה הכול כגן ורדים
ולעצמי אני חושבת
החיים פשוט יפים!
|
היא אכפתית. דואגת. מאוהבת.
והוא? הוא גבר
|
עוד לא חזרה תקוותנו,
התקווה נגמרה באלפיים
|
רוצה לקרוע את הלב
על השנאה האיומה
הקנאה אותי הפילה
השפילה
|
האהבה אלייך רק מחזקת
כשאת מופיעה בחלומי אני שלמה
התקווה שגם את אוהבת
מפיחה את השממה
|
פרפרים מציפים את הלב
חיוך ממיס את הפנים
זה אותו הסיפור,
רק הפעם הכל שקוף.
|
ברח הפרפר,
שנכלא בליבי
חלף ועבר,
יצא לחופשי
|
לא מצליחה להבין
איך פתאום הוא עדין
אחרי שהרביץ ואנס
אחרי שקלקל וכעס
|
גופי בין ידיים
וראשי בשמיים
|
הרי את כלום,
חפץ
אל תדברי
אין חפצים מדברים
|
מחכה לאחת שתטעם אותי,
שוב
|
יושבת ומסתכלת
מיופייך מהופנטת
את הכי יפה,
שקטה ומרגיעה
|
הוא מגיע בהצלחות
ובין הצחקוקים
הוא קבוע בתקוות
בתכנונים עתידיים
|
תודי, את כלום!
פיסה של שפיות
שנוצרה מאהבה
אבל בעצם, כלום!
|
כל יום את פוגעת בי מחדש
זורקת עוד אבן על ליבי
כל יום את מוכיחה לי שאני כלום
|
חזרתי לזהות את עצמי במראה
למרות הניצוץ החדש בעיניים
|
לא יודעת,
איך מתמודדים
עם כל הקשיים?
|
לו רק יכולתי...
הייתי המאושרת באדם
הייתי מלכת העולם!
|
בחצי שעה, ללבי את חזרת
בכל צניעותך, אותי שוב הקסמת
|
היא אומרת אהבה
שרה הזדהות
מזמזמת אמון
|
אוהבת להסתכל עליך חושבת בשיעור
אוהבת להסתכל עליך עם שיער מתולתל פזור
|
היו גם חברים
שבלי סיבה היו.
היו גם אהבות
שלא ממש אהבו
|
מה צריכה אני לעשות כדי לזכות בליבך?
איזה נס צריך להיערך?
את מה אני צריכה להאדיר,
כדי שאוכל את דמותי לליבך להחזיר?
|
מתי זה יקרה?
מתי שוב אוהב?
עד מתי אחכה?
עד מתי לבי יכאב?
|
מוחי, ליבי וגופי נרתמים למלחמה
האויב כבר תוקף את העורף
העיניים ספוגות איימה
בחוץ חום קיץ, ובפנים חורף
|
מפחדת,
שבאיזשהו שלב הגשר יפול
יתרסק כמו חול
|
משעולי האהבה
פקדו בי אלייך
לפתוח ליבך
להבריק את עינייך
|
מתגעגעת,
לא יכולה יותר
מתגעגעת,
המרחק אותי שובר
|
והלוואי שיום אחד
אזכר ואצחק
|
רוצה לחיות, אבל אין בי עוד כוח
רוצה למות, אבל אסור לי לברוח
|
מה זה בעצם אומר?
שאני אוהבת סוג אחר?
שאני לא כמו הרוב?
אסור לי לאהוב?
|
עדיין לא הרגשתי לשון על לשוני
עדיין לא ידעתי אהבה
|
חיכיתי לו בליבי
ציפיתי בכל מאודי
|
הלכת
ואותי פה שכחת
ואני נואשת,
עליך חושבת
|
מוקפת אהבה
אך צמאה לחיבה
רחוקה מהחברים
שלאחרונה אינם
|
פתאום
מטוסים בשמיים
מהדהדים באוזניים
עוד ילד שמת
|
את מתיישבת עליי
אני קפואה לשנייה
יוצאת מההלם
וטועמת מעט
ממך.
|
הניצוץ שנעלם
האהוב שלא היה
הכאב שבעולם
האהבה, שלא חווה
|
כבר שנה אני מאמינה לך
כבר שנה בשבילי את מלאך
|
הרגשתי אולי
הברק לעיני
יחזור לו עכשיו
אם אנחנו נאהב...
|
רואה תמונתך
בה מנשקת אהובך
רואה ותוהה
האם זו אהבה?
|
ידיי כבר מצולקות משבירת מראות חדרי, שפתיי פצועות מנשיכת
שיני, ראשי נודד לשאלות שאין עליהן תשובות, ליבי מפורר וגוסס,
חסום לכל המנסה לגעת ולאהוב.
|
כך אני,
מורכבת ממה שקיבלתי מבני אדם במשך חיי.
|
אל הארכיון האישי (41 יצירות מאורכבות)
|
|
בוקר טוב רחל,
הגיעו התוצאות
של הבדיקות שלך.
תשמעי, לכל אחד
יש את הצרות
הקטנות שלו.
אני, למשל, סובל
מציפורן
חודרנית. ידידי
אמנון נשוי
לאישה קשה
מנשוא, אחותי
בלונדינית
טבעית,
אבא'שלי ערומקו,
ולך יש סרטן.
ביג דיל.
שלא תקחי לי את
זה קשה עכשיו.
מתוך ספרו של
ד"ר אפרוח
ורוד,
"כיצד לבשר
לפציינטים
בעדינות רבה ככל
האפשר שיש להם
סרטן" |
|
