|
ביום שמש בהיר
צללים נובטים
בין עלי העץ
|
לוליין על כבל מתח גבוה
מחזיק מוט ייצוב
מחפש נקודת איזון
מעל מפלי מתח
|
התזכרי את כפות ידיי הקרות
כמגע מעקות הברזל של החורף
|
המאזינה את כמוני לשיח הנשימות
בשדות הכותנה הלבנים של השחר
להמיית המילים המתחפשות לשתיקה.
|
עם שחר תצאי לדרכך
כששמים באופק יכחילו
|
במעלה רחוב הלל במורד השמש
הלכתי והרהרתי
כמה חכמת רחוב
יש בשלט אחד בין הבתרים -
|
אבא,
כשתבוא
לפני נעילת לילה,
|
מאז שחרב בית אמי
אני הולך אל מקומות שאין בהם כתלים
ואין בהם שערי ברזל,
|
בתים רבים היו לי,
בית לידתי - רב בו הסתום על המפורש
מעולם לא שבתי לעלות במעלותיו
ולא ירדתי לסוף דעתו
|
זכרונות פורחים מעטרת ראשך
נמוגים אל ענן מרופט,
|
אני מתיירא מן החושך.
כשאיני רואה את
תחילתי ואת סופי
|
אילו החריב לנו בית ראשון ולא החריב לנו בית שני, דיינו
|
לא שתיתי שיכר מופתים
ולא התפכחתי עם
ראיות שאין אחריהן הרהור,
|
לפעמים אני מתגנב אל קצה הלילה
בהר הקרח
שאין בו סבך ואין בו איל,
|
איך תרחיקי לכת מן הזיכרונות
התבואי עד עיר העיניים הזרות
שאינן רואות
|
לא ידעתי שאחיה
ומשום כך לא הכנתי לי מדריך
להכרת הרחובות האוהבים
|
היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה
|
וכשהשתחררו האיומים החבויים
מתוך המיכלים הירקרקים,
|
אבא שלי ואלוהים, עליהם השלום,
כבר אינם
|
יפת הכנף בחלוני משתאה
על אמונתי התמימה במחזור העונות
הטבע דמותי במעמקיך, אמרה,
|
סיבוב הכדור
יקרע את מסווה האפלה
מעל חיוורון הפנים
בחלון
|
היא חולמת אנשים קשים עם עיניים רכות וחולמת משיח
שאבדה לו לנצח דרכו.
|
לכאורה כולם כאן,
מי שעבר ומה שהווה,
משכך כאבים שרשם לי משורר נשכח,
יונה במרפסת מקוננת על מות עצי הזית
|
בליל סופה
על חוף היום
כשיתבהר האופק
|
מתחיל כל כך נמוך
שאין לאן לרדת
והיא הכי יפה שיש, כשהיא נפרדת
מצאה לה זמן לשים לי לסוף, עם השקיעה
|
בבוקר בבוקר
פשטה השמש את נבלת הלילה
|
כל כך הרבה מלים
צריך לשורה קצרה של שיר
|
איש אחד מתקשה לישון על הספסל ברחוב
איש אחד מתקשה לישון ברחוב על הספסל.
|
מה יש לו לכנר זקן,
כנרית אחת זקנה כמוהו
|
כשמשורר נופל מחלון
באמצע השורה
|
במקדשי
יעלה קרבן אשם
על מיטתי האחת
לא יותר
|
אם הייתי סופר
יכולתי לספור את הרעבים בעולם כולו
וסופר אותם שנית,
|
לפעמים, כשהרצפה בבית עמי נעה
אני הולך לשם
בלילה בלילה
|
ככל שהיא מרחיבה צעדיה
זיקנתי
|
אילו האמין המורה שלי לחשבון
לעיניו האבלות המביטות למרחק
מתוך המסגרות השחורות
שעל פניו
|
הקולות ששמעתי מן המירפסות
כלואים עתה בחדרים המוגפים
השבילים שחצו את ילדותי
אינם חוצים אותי עתה
|
עיפה בבה זהבה
ועיף מאד הדב
אי צללים היכן השקט
שיאמרו לי לילה טוב
|
באשמורת אחרונה
כשהלילה הגווע יוצק, ביד רועדת,
כאב טהור על הקירות
|
אנחנו מתחרים על אויר לנשימה, על קורת גג על חופן אדמה
על ליטופה של אמא
על גובה הקפיצה מעל קו העוני
|
חלמתי אקדמות לרומנטיקה
בפרחים מסמאי עיניים
בדגלים אדומים ותיקון המידות
|
עם בוא הפסקת אש, אדם תר אחר
משמעות
היא מתרחקת אל האופק
ככל שקרבים ימיו.
|
לפני החג בנינו סוכה על יד הבית,
עם קישוטי נייר, עם סכך וחרכים לאור כוכב,
עם אתרוג לולב הדס וערבה,
בנינו כדי לזכור.
|
בספרי שירה אני מעודכן
לארון בחדר הקטן, מדף רביעי מלמטה,
|
הולך בין אנשים ובין
השמשות
מאזין בין ההברות חושב
בין המלים,
|
דיבורי באוזנייך מתון רך לאיטו
את ילדתי עכשיו,
|
שירתך מהדהדת בתוך חדרי
כשיוסט חלוני המוגף -
יחמקו המלים לטיול חוצות
|
החול הקריר והמוצק של קו המים
קלט לרגע גל, להרף קצף
את טביעות רגלי.
|
עם שחר יצאתי, יקירה,
לראות הקלו המים,
|
על קירות ביתי פורחים
פצעי סיד פתוחים בין
דמויות נטולות פנים -
|
אני מביט בך כשאת פוסעת
את מביטה למרחקים ורואה
|
ראיתי קיר
על הקיר מנחם מנדל ונחמן מאומן
|
מראש ההר אפשר לראות אש עולה
מן המדבר ופתיתי עננים נושרים אל הים.
|
חושך גולש לאיטו מן ההר,
הלילה נושם את קיצבה של הארץ
|
אם אראך צועדת לקראתי
ברחוב שאכתוב לו מוצא,
אומר לך שהיו עמי חידות
את כולן שכחתי כבר
|
האיש מן העשירון העליון בהכנסה
שאל את האיש מן העשירון העליון במחשבה
מה מחירה של מחשבה טהורה,
|
בן שש, הייתי בן יקר במשחק
"שלום אדוני המלך
- שלום בני היקרים
איפה הייתם ומה עשיתם?"
|
שאלתי על טבעותיו ועל תלישותם של עלעלי עגיליו
על משוררת חיוורת נוצה
שהשאירה את שירתה הפלאית בנופו
|
אבא שלי דבר עברית נושנה
שמעלה חיוך רחב על הפנים.
|
שפת שירי אינה מדויקת מספיק
לפילוסופים
|
ברחובות המוארים
לא יוצאים הדברים
ידי פשוטם מבתיהם
בלי גלימה של דרש
בלי רעלת ההזיה.
|
עיסה קדמונית
התגלגלה, עם השנים,
לטורפים ולנטרפים
לרומסים ולנרמסים
ולנולדים הגוועים לאטם
|
דמעות בעיניי הן תופעת לוואי של האביב
חרצית יחידה בסדקי הבטון היא האביב עצמו,
|
בליל תמוז
ריח פרומונים של
שירים
|
בבוא לילי
אמריא אל השמים
שנותר בהם כחול של יום
|
הימים נעים במעגליהם
מבוא האור עד דעיכת הלילה,
|
כשבאת בימים
(ויותר מהם בכאב)
נכנסנו יחד
|
עכשיו אני מדבר על השתיקה הארוכה
שלי
|
אל הארכיון האישי (32 יצירות מאורכבות)
|
|
נכון שאומרים
שתמיד יש מלחמות
כשהשליט זקן?
אתם יודעים למה
זה? זה לא בגלל
ששיקול הדעת
שלנו לקוי. לא
ולא. יש תסכית
מאחורי העניין.
אנחנו רוצים
לגייס את כל
הצעירים, ובכך
שהם ימותו, אז
הם לא יהוו איום
לשלטון שלנו. כי
הרי ידוע
שהצעירים הם אלה
שמתמרדים, לא?
אז אנחנו מחסלים
אותם.
שלמנאסר בוועידת
המלכים
המזדקנים. |
|
