|
ביום שמש בהיר
צללים נובטים
בין עלי העץ
|
לוליין על כבל מתח גבוה
מחזיק מוט ייצוב
מחפש נקודת איזון
מעל מפלי מתח
|
התזכרי את כפות ידיי הקרות
כמגע מעקות הברזל של החורף
|
המאזינה את כמוני לשיח הנשימות
בשדות הכותנה הלבנים של השחר
להמיית המילים המתחפשות לשתיקה.
|
עם שחר תצאי לדרכך
כששמים באופק יכחילו
|
במעלה רחוב הלל במורד השמש
הלכתי והרהרתי
כמה חכמת רחוב
יש בשלט אחד בין הבתרים -
|
אבא,
כשתבוא
לפני נעילת לילה,
|
מאז שחרב בית אמי
אני הולך אל מקומות שאין בהם כתלים
ואין בהם שערי ברזל,
|
בתים רבים היו לי,
בית לידתי - רב בו הסתום על המפורש
מעולם לא שבתי לעלות במעלותיו
ולא ירדתי לסוף דעתו
|
זכרונות פורחים מעטרת ראשך
נמוגים אל ענן מרופט,
|
אני מתיירא מן החושך.
כשאיני רואה את
תחילתי ואת סופי
|
אילו החריב לנו בית ראשון ולא החריב לנו בית שני, דיינו
|
לא שתיתי שיכר מופתים
ולא התפכחתי עם
ראיות שאין אחריהן הרהור,
|
לפעמים אני מתגנב אל קצה הלילה
בהר הקרח
שאין בו סבך ואין בו איל,
|
איך תרחיקי לכת מן הזיכרונות
התבואי עד עיר העיניים הזרות
שאינן רואות
|
לא ידעתי שאחיה
ומשום כך לא הכנתי לי מדריך
להכרת הרחובות האוהבים
|
היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה
|
וכשהשתחררו האיומים החבויים
מתוך המיכלים הירקרקים,
|
אבא שלי ואלוהים, עליהם השלום,
כבר אינם
|
יפת הכנף בחלוני משתאה
על אמונתי התמימה במחזור העונות
הטבע דמותי במעמקיך, אמרה,
|
סיבוב הכדור
יקרע את מסווה האפלה
מעל חיוורון הפנים
בחלון
|
היא חולמת אנשים קשים עם עיניים רכות וחולמת משיח
שאבדה לו לנצח דרכו.
|
לכאורה כולם כאן,
מי שעבר ומה שהווה,
משכך כאבים שרשם לי משורר נשכח,
יונה במרפסת מקוננת על מות עצי הזית
|
בליל סופה
על חוף היום
כשיתבהר האופק
|
מתחיל כל כך נמוך
שאין לאן לרדת
והיא הכי יפה שיש, כשהיא נפרדת
מצאה לה זמן לשים לי לסוף, עם השקיעה
|
בבוקר בבוקר
פשטה השמש את נבלת הלילה
|
כל כך הרבה מלים
צריך לשורה קצרה של שיר
|
איש אחד מתקשה לישון על הספסל ברחוב
איש אחד מתקשה לישון ברחוב על הספסל.
|
מה יש לו לכנר זקן,
כנרית אחת זקנה כמוהו
|
כשמשורר נופל מחלון
באמצע השורה
|
במקדשי
יעלה קרבן אשם
על מיטתי האחת
לא יותר
|
אם הייתי סופר
יכולתי לספור את הרעבים בעולם כולו
וסופר אותם שנית,
|
לפעמים, כשהרצפה בבית עמי נעה
אני הולך לשם
בלילה בלילה
|
ככל שהיא מרחיבה צעדיה
זיקנתי
|
אילו האמין המורה שלי לחשבון
לעיניו האבלות המביטות למרחק
מתוך המסגרות השחורות
שעל פניו
|
הקולות ששמעתי מן המירפסות
כלואים עתה בחדרים המוגפים
השבילים שחצו את ילדותי
אינם חוצים אותי עתה
|
עיפה בבה זהבה
ועיף מאד הדב
אי צללים היכן השקט
שיאמרו לי לילה טוב
|
באשמורת אחרונה
כשהלילה הגווע יוצק, ביד רועדת,
כאב טהור על הקירות
|
אנחנו מתחרים על אויר לנשימה, על קורת גג על חופן אדמה
על ליטופה של אמא
על גובה הקפיצה מעל קו העוני
|
חלמתי אקדמות לרומנטיקה
בפרחים מסמאי עיניים
בדגלים אדומים ותיקון המידות
|
עם בוא הפסקת אש, אדם תר אחר
משמעות
היא מתרחקת אל האופק
ככל שקרבים ימיו.
|
לפני החג בנינו סוכה על יד הבית,
עם קישוטי נייר, עם סכך וחרכים לאור כוכב,
עם אתרוג לולב הדס וערבה,
בנינו כדי לזכור.
|
בספרי שירה אני מעודכן
לארון בחדר הקטן, מדף רביעי מלמטה,
|
הולך בין אנשים ובין
השמשות
מאזין בין ההברות חושב
בין המלים,
|
דיבורי באוזנייך מתון רך לאיטו
את ילדתי עכשיו,
|
שירתך מהדהדת בתוך חדרי
כשיוסט חלוני המוגף -
יחמקו המלים לטיול חוצות
|
החול הקריר והמוצק של קו המים
קלט לרגע גל, להרף קצף
את טביעות רגלי.
|
עם שחר יצאתי, יקירה,
לראות הקלו המים,
|
על קירות ביתי פורחים
פצעי סיד פתוחים בין
דמויות נטולות פנים -
|
אני מביט בך כשאת פוסעת
את מביטה למרחקים ורואה
|
ראיתי קיר
על הקיר מנחם מנדל ונחמן מאומן
|
מראש ההר אפשר לראות אש עולה
מן המדבר ופתיתי עננים נושרים אל הים.
|
חושך גולש לאיטו מן ההר,
הלילה נושם את קיצבה של הארץ
|
אם אראך צועדת לקראתי
ברחוב שאכתוב לו מוצא,
אומר לך שהיו עמי חידות
את כולן שכחתי כבר
|
האיש מן העשירון העליון בהכנסה
שאל את האיש מן העשירון העליון במחשבה
מה מחירה של מחשבה טהורה,
|
בן שש, הייתי בן יקר במשחק
"שלום אדוני המלך
- שלום בני היקרים
איפה הייתם ומה עשיתם?"
|
שאלתי על טבעותיו ועל תלישותם של עלעלי עגיליו
על משוררת חיוורת נוצה
שהשאירה את שירתה הפלאית בנופו
|
אבא שלי דבר עברית נושנה
שמעלה חיוך רחב על הפנים.
|
שפת שירי אינה מדויקת מספיק
לפילוסופים
|
ברחובות המוארים
לא יוצאים הדברים
ידי פשוטם מבתיהם
בלי גלימה של דרש
בלי רעלת ההזיה.
|
עיסה קדמונית
התגלגלה, עם השנים,
לטורפים ולנטרפים
לרומסים ולנרמסים
ולנולדים הגוועים לאטם
|
דמעות בעיניי הן תופעת לוואי של האביב
חרצית יחידה בסדקי הבטון היא האביב עצמו,
|
בליל תמוז
ריח פרומונים של
שירים
|
בבוא לילי
אמריא אל השמים
שנותר בהם כחול של יום
|
הימים נעים במעגליהם
מבוא האור עד דעיכת הלילה,
|
כשבאת בימים
(ויותר מהם בכאב)
נכנסנו יחד
|
עכשיו אני מדבר על השתיקה הארוכה
שלי
|
אל הארכיון האישי (32 יצירות מאורכבות)
|
|
מוות לערבים!
אחד מסית נגד
מסורת ערבי במה. |
|
