[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










אל היוצרים המעריכים את ארתור פארסקי
פרוייקט גראפומניה וירטואלי, יציר כפיי קונטרסט
המוחות יוחאי ג'רפי, זהר קפיץ-קפוץ ויעקב דולגו.

מתבגר נוירוטי, מאניה-דיפרסי ללא החלק של המאניה,
קורט סכיזופרניה, מאונן כפייתי, מהוגי הניאו-אסתטיקה
של ההתאבדות הסדרתית, התיימר לתת את התוצרת
האנטי-איכותית שנראתה שחור על גבי כתום, הפסיד בקרב
אך הובס במלחמה.

"ראיתי סרט מצויר, והתאהבתי בשחקנית"




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אם תראו את האושר תגידו לו
שאני מחפש אותו כבר די הרבה זמן

2 חגבים עומדים על סלע, אחד מצרצר לשניה: "יום יפה היום. מה
דעתך שנעשה חצי מיליארד ילדים ונעלה על איזו מדינה צפון
אפריקאית?"

ישנן מאות שלא כדאי להיוולד בהן. נניח המאה הארבע עשרה.

אני מתחיל לדפוק על הקיר כמו מטורף, אולי זה ירגיע אותם. את
הטלויזיה אני לא מתכוון להנמיך, אני אוהב את השיר הזה יותר
מדי, ואני לא אפסיק אותו כי הגניחות שבו מייסרות אותי קצת,
הגניחות שלהם נוראיות הרבה יותר.

אני לא יכול לחשוב על הרבה רגעים נוראיים יותר בחיים שלי מהרגע
בו נכנסה אחותי הבייתה עם החבר החדש שלה.

החיים יפים!

אז נפלתי המון זמן ונגיד שלא קיבלתי התקף לב וצורח וצורח ואז
אני נופל כל כך מהר שאני מתחיל לבעור- כמו מטאור שנופל אל כדור
הארץ.

ציבור עלום, אם הגעתם אלי לשם הבידור הקל אני מתנצל שעלי לאכזב
אתכם- בכוונתי לדון בנושא רציני- רציני מאוד.

אני טעות. בטעות נתבקעתי, מחדל הוביל לפעימתי הראשונה, ומשם
והלאה המשכתי מכח הטעות הראשונה, ועצום כוחה.

דיאלוג
-שלום לך, ארתור פארסקי
-דוסבידנייה

גבירותיי ורבותיי
הריני להודיעכם
נמצאה נקודת אור
הסופרמן שהוא הרצון הבלתי נגמר לחיות
שוב ניצח אותי, האיש הרע

אנשים היו מסתכלים בי, מקנאים ומתלחשים זה עם זה, לא כדי ללעוג
לי אלא כדי לומר: "זה ההוא שההיא שלו".

זהו סיפור, שנושאו הוא כיעור

השכנים שלנו שכרו עוזרת חדשה, עובדת זרה, מתאילנד

החוק הרביעי והסודי של ניוטון: "לא תהיה קיימת מישהי כל כך
יפה".

צפורן חודרנית. מעמיקה לחפור אל הבשר היא הצפורן, מכאיבה
ומיותרת. לשם מה נבראה, תמה האדם? הרי נדמה כי כל תפקידה בעולם
הוא להכאיב לו.

וכשאפנה את גבי- גחכו
עיטפו שפתותיכם
באצבעות ידיכם
המתינו, ואל תשכחו

מכתב
אל: השמיים, גן עדן, לשכתו של אלוהים.


לרשימת יצירות השירה החדשות
אני חושד שהוא אידיוט
למרות שאין לי ראיות
זו רק תחושה כזו פנימית
שמדובר פה בתרמית

היה נדמה לי- נדמה לי, בחיי

שומע אותך- שומע את עצמי

אולי הם שברו את רגלי
וגאלו אותי לזמן מה מהייסורים
של לגלות כל יום מחדש
שאין לי בעצם חברים

עונג של שבע שניות בקירוב
שבע שניות של חירות

באמת
שנמאס לי כבר

למה הם מנסים להתעלל בי?
למה הם מרביצים?
למה הם מתעלמים ממני כל הזמן?
למה הם לא מתייחסים?

שמפניות ייפתחו בהתלהבות
בועותיהן יעטפו את גופתי
בערב מותי

אין משוררים טובים
אין מדע מדויק
אין אטלס הסטורי

אין אלוהים, מתי תקלטו
אני ההוכחה החיה.

כך מרים האיש ידיו לאויר הצלול
ובוכה צעקה חרישית

ארספואטיקה
אין אהבה כאהבת המשורר את שיריו,
האסיר הנמלט את רגליו,
והמאונן את ידו הימנית':

אל תשכחו להגיד את האמת
מפעם לפעם
אל תשכחו להגיד אותה

שלום לך, מר וורהול, אני יודע שאתה מת
אז עכשיו בטוח תהיה חייב לאמר את האמת

כמו בלטה עקומה במדרכה

קליפ חדשות על רעב באתיופיה
ביום השואה כבר תורגש עייפות

אליק בליק בום

גם אם יגנבו לך את המכונית
אל תשכח לאן אתה נוסע

לפעמים אני שוכח איפה שמתי את האקדח שלי
אך לעולם לא אשכח במי אני צריך לירות

כשהייתי בגן היו שם כמה ילדים
שבנו ארמון מקוביות

ארתור מחפש אהבה
בסדקים שעל תקרת חדרו

את המרוץ המטורף הזה
הייתי חייב לעצור

בבוקר שאחרי
ניחוח הבלבול
נמאס לי-באתי-הדלקתי-שרפתי

בואי ביחד
בואי לחוד
בואי למטה
בואי ושוב

היא כואבת כמו קבצן שמנגן ברחוב ושר
היא כואבת כמו לדעת שהשיא הוא מאחור
היא כואבת כמו הרווח בין לבן ובין שחור
היא כואבת כמו הדיסטנס בין האל והשטן

דורות על גבי דורות, מאות בשנים
מוכרים נשמתם אלפי מדענים
עובדים בקדחתנות, והכל, אם איני טועה
כדי למצוא שיקוי שיהפוך אדם לבלתי-נראה

איך היינו בטוחים שהאהבה תשאר לעולמים
איך הבטנו בפניהם של המורים

בעוד ארבע או חמש שנים
כשכבר לא אהיה פה יותר
כשאהיה עצמאי, אדון לעצמי
אולי יהיה מצבי אחר

ואת בצד השני

כמה מיוחדות, בעצם,
אתן חושבות שאתן?

כן, כן, הנה הוא לפניכם!
איש המסתרים בעל אלף הפנים

כבר שבועיים שוכב במיטה
לא זז מפה אפילו מילימטר

ואולי אני צריך בכלל גננת או שמרטף
שיטפל בדכאון וינגב לי את האף

קצת הגזים שייקספיר,
לא ככה?
לא הייתה לו טיפונת של ביקורת עצמית.

אפילו גיבורי התרבות שלי
נוטים לאכזב אותי
כאילו ידעו שהיום שכבה כוכבם
הוא היום שנולדתי

אני לא מצנזר: לא שורה, לא מילה,
לא משפט, לא חרוז, רעיון או קללה

שירה לא כותבים בשכיבה על הבטן
או במהופך או בשריעה על הצד

ש"י עגנון נטול עלילה
לקרוא דוסטוייבסקי עושה לי בחילה

"ארתור סובל מהתנהגות אובססיבית והוא מתקשה ליצור קשרים עם בני
גילו"

הו החיים, החיים היפים
אם רק יהיה לי מזל אמיתי
מרוב הנחתות הפטיש על נפשי
אאבד סוף כל סוף את שפיות דעתי

Things just ain't the same for gangsters

נראה שכן, נראה שלא
חרץ אדם את גורלו
סכם על איש ופועלו
על מעשיו וחתולו

קודרני

את מי שכותב אי אפשר לנצח
דף ועפרון קשה יותר למנוע מלחם ומים

הזמן הלא מגולח
הזמן, הזמן ההוא
הזמן שראיתי אותך
הזמן שראיתי הוא

לכל הבנים בגילי - כבר יש חברה.

היא תופסת אותי

בעיטה אחת במקום הנכון
ויומיים קצרים לא אבוא לתיכון.

דופקים את הראש בקיר
להעלות את האנדרנלין
ועושים שטויות בפיכחות מלאה
כי אחרי זה נוהגים.

תכיר, זוהי המציאות
מסריחה אבל שימושית

אמש עם שחר הלחנתי, ת'סמפוניה שלא הולחנה

רק טיפת יחס, אולי קצת עזרה מכולכם
להיחלץ מהמצב הזה, לזכות בעושר האמיתי שלכם

מנסה
להקשיב לעצמי
לפעמים

וביום הראשון ברא אלוהים
ומה שנברא נמהל בשממה
וחושך על פני תהום

ולרגע הייתי מאושר
אחת הסתובבה אליי
אך לא ההיא שקיוויתי

ונתנה תוקף ליום
נורא, נורא ואיום

יש היום מפעם
זה הרבה יותר ממה שניתן

הייקו
שמש
חדוות הנעורים

שוב שוכב במיטה
שוב לבד,
עוצם עיניים,
מצמצם שפתיים,

חיוך מזויף מקצה לקצה
של פרצוף מחויך שממש לא רוצה
לחייך, הוא עושה זאת כי אין לו ברירה
לחיים סדוקות כבר קוראות לעזרה

אם היה יושב מישהו מולי
ומנתח חיי, כאילו היו סיפור
ודאי היה נרדם

אם היו אומרים לי:
הנה לך חמש דקות אחרונות
בחר לך שיר
שיישתחל לטווח חמש הדקות

החצ'קונים הם ידידיי הטובים ביותר.
בעצם- ידידיי היחידים.
הם באים בקבוצות לעודד את רוחי
לפעמים גם באים בודדים.

שומע היפ-הופ גלאם וחי מהסבל

הראית סוס יאור שלפתע התביית?

אתם נטפלים לאדם הלא נכון
אני כמותכם, עמוק בפנים
אתם צריכים להטפל למישהו אחר
זה לא בשבילי, אתם מבינים.

לכל ג'וק יש רק נעל אחת
שתראה לו את האור

כך זה להוועץ בשלטון המקומי
לוקאל פטריוטיזם מן הסוג העממי
אבל מי יוועץ בשלטון במקומי?
אף אחד. אם לא אני- אזי מי?

יושב בכיתה, מביט לצדדים
מסתכל בריכוז על כל הילדים
כרגיל, עלי איש לא מסתכל
לגמרי שקוף. זה כל כך מתסכל

שכול
אני בכל זאת בן אדם!

שלוף את הארנק
ואני כבר אעשה את החשבון

ילדתי, מי הביא לך פרחים הלילה
איזו שקיעה מוזרה נסחפת שם
בין עננים וסופות רעמים צהבהבות.

מחאה
חבורה של קופי אדם, מתנהגים כמו חיות

וכמה קל למות
וטוענים שכדאי בעד ארצנו
ולא מספיק מי שכבר מתו
כמו כסף- אף פעם לא מספיק

יש לי אמירה, או יותר נכון הייתה
כשלרגע הסתובבתי אל החופש נמלטה.

כבשים לא צורחות כשתוקעים להן גול

אבד לי התכלת, הלך לאיבוד.
(מזכיר במעט את מרכז הליכוד)

כמו משב רוח קריר באמצע אוגוסט

לא יעזור גם עיתון
לא יעזור כלום

רוצה למות ולא לחיות
נמאס, נמאס לי להיות

תרופת הקסם לא עבדה
יש ימים כאלה
תרופת הקסם התגלתה
כלא תרופה של פלא

בדידות
אני לבד, אני לבד

להרוג אנשים נמוכים, להרוג אנשים גבוהים
להרוג אנשים מתוחים, להרוג אנשים רגועים

לשבור את הלב
לכמה שיותר אנשים
לצאת מדי פעם ממפגש
כשידך על העליונה

יושב וקם
מדליק טלויזיה
מכבה שוב
יושב
וקם

לחתוך הורידים- מלכלך השטיח
לשאוף גז מפלט- הוליוודית מסריח

אלוהים
אלוהים משחק במטוסים מנייר
אבל תגיד לי, אליקו, כמה אפשר?
איך זה לך לא ממני נשבר?
אלוהים הוא גדול. אללה אכבר

מהפינה הזאת אני רואה הכל
רואה אותך זורקת חיוכים לכל עבר

לעיתים אזרוק אליה
מבט שמבקש להצטלם
והיא תסתובב
תחייך את החיוך הזה שלה

enjoy yourself
מוות לנהנים

אינטרוספקטיבי
מדי פעם חושקת נפשי בדברים
כמו לומר לעיתים:
שיתקו

האדם חוזר לשלושה מימדים.

אם לא הציפיה למה שיהיה אחר כך
לגן עדן שמחכה שם
או לגיהנום הצפוי

אם לא הציפיה למה שיהיה אחר כך
לגן עדן שמחכה שם
או לגיהנום הצפוי

ואיש הזבל פוער
שיניים צהובות
מחייך וקורא לי:

תן לי סיבה לקום ולפתוח את התיבה
שלח לי תירוץ
שלח לי מנוע
שייתן לי משהו, שייתן דחיפה

המחברת מלאה בשירים ישנים
שמילאתי בה במשך שנים

כמו מושב צר מדי באוטובוס
כמו גרב שנעלם בעת כיבוס

חיים- מה? סבלו של אדם

אחי אחי שלי
מה המצב
תן מילה, ספר
איך היה הקרב

מכוער יותר מישראלי בתור לבנק
מכוער יותר מנהג מונית תקוע בפקק.

בנכם משתרך בסוף הרשימה
הוא נחבא תמיד בפינתו החמה

אני מרגיש כיוון,
אני בדרך לאבד את הצפון.

אולי הפעם יש סיכוי ממשי
להתגבר, לחזור למציאות

מעודד מהמחשבה
התיישבתי יום אחד
לכתוב אותה.

ואם אני ממש מתאמץ, אני נזכר
בימים בהם עוד לא הבנתי דבר

אלוהים עבד עליה שעות נוספות
לוודא מושלמות נטולת שאיפות

כל-כך הרבה שנים להיות מנודה
מלמדות דבר או שניים על החיים
כל-כך הרבה זמן שאתה לבד
עושה אותך קרוב יותר לאלוהים

מתאים גם לששת המליונים ש... ? טוב, לא חשוב

הנחתי את כל הספרים במקום
ניקיתי מסביבם, הוצאתי אותם שוב

אולי הם התחתנו כדי לשתוק ביחד
אולי אני סתם לא מבין
אולי הם התחתנו מתוך אינטרס משותף
להרוס למישהו את החיים

נמאס, נמאס

נעליי מלאות בי, איך הן מחזיקות מעמד?
אפילו אני, שכמעט ריק מעצמי לגמרי בקושי שורד

לא היה לי מזל, אז לא התפגרתי

כמו בסרט מתח זול, שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה

בגבעה במקום בהיכנשהו
ניצב בית
והשמש עולה עליו כל בוקר
אך דבר מלבד זה לא קורה

אדמומיות העיניים, המעט רטובות
אך פחות רטובות מבשיאן
בו לו תראו אותן לעולם

ארתור כותב, אך חסר כשרון

איך זה שאנשים מפורסמים לא מתרגשים
מעצם נוכחותם מלאת התהילה
איך הם חיים עם עצמם כל הזמן
בלי לבקש חתימה

סמים, בחורות.
מילים כה מוזרות.

ורק קול קטן, צרוד במקצת
מדבר על הסוף
ומבט מטורף ניצת בעיניו

חיוך מזויף מקצה לקצה
של פרצוף מחויך שממש לא רוצה
לחייך, הוא עושה זאת כי אין לו ברירה
לחיים סדוקות כבר קוראות לעזרה

הייקו
גרינג

הייקו
עלה
יבש
צונח

יושב עכברוש

מזל טוב, ארתור

מראות רודפות אותי בכל מקום
כמו ערפד אני מנסה מהן להסתתר

כערפד אני נמלט ממראות ושיקופים
הם רודפות אותי ללא רחם, זוועות וביעותים

מעניין מי מהכיתה שלי
יהיה זה שיקפוץ ממגדל
ומי ימות ממנת יתר
מי יהיה מטורף כשיגדל

ארתור הוא שמי, אני אפס מוחלט
חיי מתרכזים בין מחשב לשלט

יושב ושומע, מנקה את הראש
לפני יום הדין

אמנון לוי מדבר על פדופיליה
נדמה לי שהוא
קצת מתרגש

גודל הבצל
ושקר הארומה

כמות היא איכות וחוכמה היא טפשות

אחרי שנים ארוכות של חיפושים
מצאתי לי פינה משלי

שריפות בזויות צילום
שאף פעם לא ראית

אין לי מה לומר כמעט
ולכן תמיד אני שותק

איזה דבר מרגיע זה סניפי דואר שכונתיים
הם טעם החיים

בפינת הרחוב ישן על ספסל
צייר עני. רזה כמקל

חמשיר
התקשר אתמול אדם

אנחנו זה לא יעל בר זוהר

כזונה בחוף הים
לשלטון חושפים רגלם
וכשיבוא כובש חדש
ישרבבו ללא חשש

אני כבר לא אגבה
אז יודע-
אנמיך כל הדברים אליי

וחיים בשביל הרגע
האחד הקטן שלפני המוות
בו חולפים החיים מול העיניים

שקט הופך לזמזום חלש
לתנועה רועשת ברחובות העיר
רציתי לומר לך בדיוק באותו הרגע

בשקט הרי כולכם תמותו
בשקט אפילו תלכו היום לישון

רציתי לומר שכולכם אוילים
אם הייתי יכול אז הייתי משלים
ת'פתרון הסופי והורג את כולכם
ואחים וסבים וגם את אימכם

שאלתי את אמא שלי שאלה:

מה מרגישה מדרכה כשהיא נדרכת
אולי, שהיא ממלאת את יעודה?

הם לא מוסיפים לי חן כלשהו
שבעת הסנטימטרים שנוספו לקומתי

אומרים לי: "חכה
האושר עוד יגיע אלייך

הוא שוב נכנס לביתי,
וכי למה יפסיק?
מדוע צריך לעניין אותו
מצבי המעיק?

ראשי, ראשי עלי סחרחר
סחרחר, סחרחר עלי ראשי

(ואגב שאר השיר, יפה שחזרתי אלייך) נחשקתי...
משהו עגולות כל כך ירכייך
את לא יפה ואני לא מאוהב
אני פשוט רוצה (תנחשי) אותך ועכשיו.

מצברוח, מצברוח, מצברוח טוב

וכשאין להם מה לומר
אז הם פשוט מקשקשים מילים.

מעולם לא כתבתי בשעה כל כך מוקדמת
שעון החורף הגיע ואני לא יכול לישון

מחנה.
גדר תיל.
אבן.

ארץ שלום ואחוה ותקוה
נשגבות דוממת, ארץ אהבה

שנטיפי, שנטיפך, ועל פני המדרכה
יש שנטיפונים פזורים, שמסמנים את הזריחה

הגיע זמן אחר
להיות עצמי, למצוא אצלי, לירוק אל הבאר

כן, אז ניסיתי
ואת אולי האחרונה שאינני רואה בה שטן
אז אולי בגלל זה
עשיתי את המעשה שלא יאומן

בן אדם עצוב

בן אדם חולה במחלת הנפילה

בן אדם מקבל התקף

חבל להיות פה
כשחבל להיות שם

תינוק של הרבה אחריה
תינוק שלא יודע
תינוק שלא מבין

אולי אהיה מופע חימום של ריקי לייק


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
הטביעה בדפיי הופכת לאפשרות המלבבת ביותר אחרי נסיגתה של
הטלויזיה ומערכת הסטריאו. ברצוני להאיר, למעשה, ואף כי אולי
הדברים אינם נראים כך, חלקה משמימה באישיותי.

מעניין לדעת כי הביטוי השגור הנכון בשפתנו העברית היא "לקרוע
חלון", משמע החלון בעצם הוויתו גורם לפגיעה בשלמות המושגית של
החלל הסגור.

אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך
אל תשאל מה אתה יכול לעשות למענה
אל תשאל בכלל מה אפשר לעשות נגדה

אם הייתי טוב בזה, הייתי הולך יותר לים
אני לא טוב בללכת.

התישבתי בגשר להולכי רגל מעל כביש החוף
ולו בכדי לשמוע את המכוניות דוהרות למקום אחר

הסוף בדרך, אני רואה אותו.

אני רץ. אני מזיע. אני מותש, אני לא יכול יותר. אני לא מאמין
שאצליח, ובצדק. אין לי כל סיכוי.

"גם לי היו בעיות בגילך"

לא יוצא דופן, אך בהחלט יוצא מגדר הרגיל.
או להיפך, קשה לי להחליט.

האש והצווחות עולים במקביל- העיניים נעלמו, להבות ועשן סמיך
בוקעים מחוריהן.

והנה הוזנק שליח והוא הולם בפעמון ומחכה שאפתח, להגיש לי את
האושר. אני לבדי בבית, האושר כולו מיועד לי בלבד, עם תוספות
מיוחדות כפיצוי על התקלה המצערת שאירעה.

יזכור ה' את בניו ובנותיו
ובניהם של האלים האחרים

שלחתי לה שיר לבקשתה
היא כתבה לי שזה ריגש אותה עד דמעות

את כבר לא כל כך נחוצה לי. מאוחר בלילה, אני לא מסוגל להרדם
וזה לא בגללך.

העט, אגב, במקרה זה הוא ירוק- שמא סמל פוריות או עובש?

לפעמים אני פוגם בעצמי, כדי שאוכל אולי יום אחד להימנע מהעולם
שכל-כך מתאכזר אליי, מאנשיו הזוועתיים, מהביריונים, שנדמה
שהשתלטו על כל חלקה טובה

כל חיי הן ארבע תחושות:
עצב, קנאה, כעס ורחמים

אני הג'וק המרוסס שנשאר לגסוס לילה שלם על רצפת האמבטיה.

קרקס-לוליינים-נערות טרפז-מאלפי אריות-מאלפי דובים-מאלפי
פרעושים-נשים עם זקן (אמא!)-מוכרי תירס צועניים

הייתי מוכן גם לוותר על הדברים הטובים שמאבדים ממשמעותם לאור
התמונה הכללית. מהכסף של ההורים, מהבית המפואר, החדר הגדול,

מה יהיה איתי?

מחר כבר לא תראי אותי כאן בכיתה שלך. ספק אם אי-פעם ראית אותי
בכלל, כנראה הייתי עבורך רק זה שחסם בגופו את פרצי הרוח מהחלון
מאחורה

רבות אני משתמש בצירוף המילים המוזר: "פרץ יצירתיות", האם באמת
אני מצליח להוליך מישהו שולל? האם מישהו באמת משתכנע שמדובר
במשהו מעבר לשיעמום נטו,

מצאתי פתק זרוק על רצפת הרחוב, כשהרמתי אותו גיליתי שרשומים
בתוכו שם של אישה ומספר טלפון.

אני מרחם.

אני רוצה לכתוב על נושאים שברומו של עולם, אך אני, הרי,
בתחתיתו של עולם, ומי אני שאגע בנושאים מקודשי אלה בעטי הטמא
הנוגע בידי שטמאה אף יותר

במשך מעט יותר משלוש וחצי יממות, שהן שמונים ושבע שעות, שהן
חמשת אלפים ומאתיים דקות, לא הוצאתי מילה מפי ולא נאמרה כלפי
ולו מילה אחת.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
איך אדם יכול להכריז על עצמו: "יש לי דימוי עצמי נמוך"? יש פה
סתירה פנימית חריפה כמחשבתו של נילס בוהר בשיאה!

מדי פעם יש לי תחושה מוזרה
כאילו כתב אותי מישהו אחר.
אולי אפילו שניים.

העיניים שלי יבשות לגמרי.
לפעמים אני ממש מתאמץ להוציא מהן דמעה, אבל שום דבר לא קורה

די, די לשלטון האסתטיקה. בזמן הצפיה אמנם עולה הדופק, הנאה
שאין כדוגמתה. דא עקא, כאב הלב הארוך שבא אחר כך לא שווה כל
הנאה שהיא.

ויוה לה מהפכה!

חפץ אני שימחצני הגורל,
ולו על מנת לבדוק האם ייבוש ממעשהו זה

לא להיות מסוגל להפסיק לעשות דברים על אף הידיעה שיש לחדול
מהם.

הייתי רוצה לפתוח את דברי בפניה

לא מתוך יוהרה של מתבגר המשוכנע כי הוא בן אלמוות ששיני הזמן
לא תלעסנה אותו ותירקנה כקליפת בוטן, אלא מתוך החלטה שקולה
וברורה


לרשימת יצירות המסה החדשות
אין אנו רוצים דבר מה כי הוא טוב, אלא הוא טוב כי אנו רוצים
בו.

סעיף ביניים: האם ההורים שלי שונאים אותי?
תשובה: כן.

רוצה למות?




אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
מוות זו הפעם
היחידה
שהפרוטקציה לא
עוזרת !!!

אחת שיודעת את
זה מנסיון...


תרומה לבמה





יוצר מס' 3240. בבמה מאז 22/5/01 0:47

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לארתור פארסקי
© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה