|
צהריים של חורף.
כל התיק שלי כבר נרטב, והדיו הטרי מהמחברות נוזל אל התחתית של
התחתית, משאיר אחריו שובל כחלחל, דהוי.
|
"מה?!" צעק סבא כשעיניו נהפכות לשני קווים דקיקים נרעדים.
"א-ת-ה ר-ו-צ-ה א-ו-ל-י ת-ה?!" השבתי לו בפעם השלישית באותה
דקה.
|
"ככה,כי כשאני יגיד לך מי זה אני אצטרך לדבר על זה!"
ואני לא רוצה לדבר איתו על זה... אני לא רוצה לפתח שיחה,
|
מלקטת כוכבים בעיני הבוהקות,
באוויר ניגון ישן, ודגדוגי שתיקות,
|
אני שונאת שאני מנסה להבין אנשים שלא רוצים לצאת מהבית שלהם
כשבעצם כל פעם מחדש אני מצטערת שלא נשארתי גם.
|
אתה שם כשאני מחפשת,
ואני מחפשת כי אתה שם,
אתה שם ואני רועדת
|
ערפל כמו בהצגה זולה,
שמוסיף לתחושת הכבדות,
כאבים, וסחרחורת בחילה,
והכל כבר ברור וחדוד,
|
ולילות, מחשבות על בדידות
וזה בא והולך, נכון וכבר לא
ואז אין אפשרות של לדעת
|
לילות ארוכים
מחשבות חנוקות
על גופים נצמדים...
|
מיליוני נשיקות
מיליוני חיבוקים
ליטופים
|
מזרן מחניק, צהוב-ישן,
שוכבת במיטה,
בקיפאון גופי זועק,
דמעה ועוד דמעה,
|
נימפה קטנה בתוך פרח נמה,
יצור כה פלאי, סקרנית חכמה,
|
רגעים של נצח
אתה תזכור לבטח
שירים שהתנגנו בינינו
שתיקות שעטפו את שנינו
|
כל כך מאוחר וקר לי נורא,
פוקחת עיניים, תקרה ישנה,
נשימות חלשות בריח של סתיו
|
הלואי שכבר נפסיק
הלואי שכבר נהיה
|
ציפור מצייצת
שעון מתקתק
עיני נעולות מלפנות בוקר
שיר,תחילת יום,מתנגן לו ברדיו
|
עיגולי אור של זהב מקרינים הילת אצילות
ידיים רכות בריקוד יוצרות גלי רוממות
שצף תנועות ודיבור בבהירות נותנים לי קומה
עומדת על מגדל אשליות מתנדנדת לקראת נפילה
|
צהריים מעיקים, וחמה בחוצפתה,
אלפי רגליים של כאב,
ואין תזוזה, שתיקה.
|
היום אפרד מכולכם
היום לא אגיד אף דבר
מספיק כבר הבנתי מדוע
היום ארדם מאוחר
|
כמו מתוך סיפור מוכר
אך לי עדיין קצת מוזר
הוא החושך שמאיר
היא כמו אור קטן מחויר
|
זו שוב הסטירה, מכאיבה, מרטיטה,
כאצבע של ילד חודרת
|
אין יותר מה להגיד,
אין יותר מה לעשות
וכל שבינתיים עושה פה
יושבת בלילה לבכות,
כותבת, פולטת הרגש,
מילים מתחבאות בדמעות
|
מתעוררים מאוחר בשעת צהריים,
ליפוף זרועך בלחישה מתוקה,
שהבטיחה מלאת שקרים את חיבתך
|
איך זה שאני תמיד מוצאת לי אושר
איך תמיד כשאני צריכה
ואיך זה שאני בורחת, מתחמקת
לא יודעת לאחוז בחוזקה
|
די כבר לשקר,
די כבר לנסות,
לא אוהבת קשר טעון בהבטחות,
|
ילד בוכה, תפסיק לחייך,
מבפנים זה כואב, וזה עוד יימשך
ילד פגוע, נזרק לפינה
|
בצבעים בהירים של מחר ואתמול,
משמר לעצמנו שיחה מיוחדת,
בלב חרוטה, ובלילה פורצת,
הוא צחוק, ומלמול, השתהות חמימה
|
נשימות עמוקות מרגע לרגע
צעדים כבדים
לא בגלל חוסר הרצון להגיע
אלא מהפחד, ממה שיקרה
|
ילדה שלי, מלאך, תפסיקי כבר לבכות,
כה צורב בלב לראות את הדמעות,
|
ילדונת קטנה, עדינה, טהורה,
אושר וצחוק מתגלגל
|
שוקעת עמוק בבד העדין
טומנת ראשי, יד שמאל על ימין
|
ישבתי על החוף כשקרסולי מעבירים ליטופים עדינים על החול
הבתולי. רסיסים זוהרים של ירח מלמעלה הרכיבו תמונה ערפילית של
בכי. אספתי אל חיקי גוף זועק, עצמתי עיני ויבבתי..
|
|
|
אני דווקא חושב
ששבעה ימים יותר
טוב מעשרה.
עשרה ימים כבר
יוצא הרבה מדי
הקופירייטר של
אלוהים מחלטר
בייעוץ לאותו
אחד |
|
