|
צהריים של חורף.
כל התיק שלי כבר נרטב, והדיו הטרי מהמחברות נוזל אל התחתית של
התחתית, משאיר אחריו שובל כחלחל, דהוי.
|
"מה?!" צעק סבא כשעיניו נהפכות לשני קווים דקיקים נרעדים.
"א-ת-ה ר-ו-צ-ה א-ו-ל-י ת-ה?!" השבתי לו בפעם השלישית באותה
דקה.
|
"ככה,כי כשאני יגיד לך מי זה אני אצטרך לדבר על זה!"
ואני לא רוצה לדבר איתו על זה... אני לא רוצה לפתח שיחה,
|
מלקטת כוכבים בעיני הבוהקות,
באוויר ניגון ישן, ודגדוגי שתיקות,
|
אני שונאת שאני מנסה להבין אנשים שלא רוצים לצאת מהבית שלהם
כשבעצם כל פעם מחדש אני מצטערת שלא נשארתי גם.
|
אתה שם כשאני מחפשת,
ואני מחפשת כי אתה שם,
אתה שם ואני רועדת
|
ערפל כמו בהצגה זולה,
שמוסיף לתחושת הכבדות,
כאבים, וסחרחורת בחילה,
והכל כבר ברור וחדוד,
|
ולילות, מחשבות על בדידות
וזה בא והולך, נכון וכבר לא
ואז אין אפשרות של לדעת
|
לילות ארוכים
מחשבות חנוקות
על גופים נצמדים...
|
מיליוני נשיקות
מיליוני חיבוקים
ליטופים
|
מזרן מחניק, צהוב-ישן,
שוכבת במיטה,
בקיפאון גופי זועק,
דמעה ועוד דמעה,
|
נימפה קטנה בתוך פרח נמה,
יצור כה פלאי, סקרנית חכמה,
|
רגעים של נצח
אתה תזכור לבטח
שירים שהתנגנו בינינו
שתיקות שעטפו את שנינו
|
כל כך מאוחר וקר לי נורא,
פוקחת עיניים, תקרה ישנה,
נשימות חלשות בריח של סתיו
|
הלואי שכבר נפסיק
הלואי שכבר נהיה
|
ציפור מצייצת
שעון מתקתק
עיני נעולות מלפנות בוקר
שיר,תחילת יום,מתנגן לו ברדיו
|
עיגולי אור של זהב מקרינים הילת אצילות
ידיים רכות בריקוד יוצרות גלי רוממות
שצף תנועות ודיבור בבהירות נותנים לי קומה
עומדת על מגדל אשליות מתנדנדת לקראת נפילה
|
צהריים מעיקים, וחמה בחוצפתה,
אלפי רגליים של כאב,
ואין תזוזה, שתיקה.
|
היום אפרד מכולכם
היום לא אגיד אף דבר
מספיק כבר הבנתי מדוע
היום ארדם מאוחר
|
כמו מתוך סיפור מוכר
אך לי עדיין קצת מוזר
הוא החושך שמאיר
היא כמו אור קטן מחויר
|
זו שוב הסטירה, מכאיבה, מרטיטה,
כאצבע של ילד חודרת
|
אין יותר מה להגיד,
אין יותר מה לעשות
וכל שבינתיים עושה פה
יושבת בלילה לבכות,
כותבת, פולטת הרגש,
מילים מתחבאות בדמעות
|
מתעוררים מאוחר בשעת צהריים,
ליפוף זרועך בלחישה מתוקה,
שהבטיחה מלאת שקרים את חיבתך
|
איך זה שאני תמיד מוצאת לי אושר
איך תמיד כשאני צריכה
ואיך זה שאני בורחת, מתחמקת
לא יודעת לאחוז בחוזקה
|
די כבר לשקר,
די כבר לנסות,
לא אוהבת קשר טעון בהבטחות,
|
ילד בוכה, תפסיק לחייך,
מבפנים זה כואב, וזה עוד יימשך
ילד פגוע, נזרק לפינה
|
בצבעים בהירים של מחר ואתמול,
משמר לעצמנו שיחה מיוחדת,
בלב חרוטה, ובלילה פורצת,
הוא צחוק, ומלמול, השתהות חמימה
|
נשימות עמוקות מרגע לרגע
צעדים כבדים
לא בגלל חוסר הרצון להגיע
אלא מהפחד, ממה שיקרה
|
ילדה שלי, מלאך, תפסיקי כבר לבכות,
כה צורב בלב לראות את הדמעות,
|
ילדונת קטנה, עדינה, טהורה,
אושר וצחוק מתגלגל
|
שוקעת עמוק בבד העדין
טומנת ראשי, יד שמאל על ימין
|
ישבתי על החוף כשקרסולי מעבירים ליטופים עדינים על החול
הבתולי. רסיסים זוהרים של ירח מלמעלה הרכיבו תמונה ערפילית של
בכי. אספתי אל חיקי גוף זועק, עצמתי עיני ויבבתי..
|
|
|
"כיצד לבשר
לפציינטים
בעדינות רבה ככל
האפשר שיש להם
סרטן" זה לא שם
ארוך מדי לספר?
ד"ר אפרוח ורוד
מתלבט בינו לבין
עצמו כיצד לקרוא
לספרו החדש,
ומגיע למסקנה
שלמרות הכל
מדובר בשם קליט
ועוצמתי. |
|
