|
היוצר, יליד 1964, תל אביבי גולה, הפך את כאביו
לפילוסופיה ואת מיחושיו לארכיטקטורה מושגית. הוא
מתקשה בניסוחים, מתלבט בין מלים ומוצא מפלט בחלומות
בלהה
"אני רוצה לנסות את זה עם כלב".
"באמת?", אני תוהה, "איזה כלב? איזה סוג?".
היא נאלמת.
|
עיתונאי החצר שלי, כמו שיעל אוהבת לכנות אותו בדייקנות
האופיינית לה, הרים טלפון דיסקרטי לאוטו וטיפטף לי שכתבת
החשיפה על עסקי הנדל"ן של עוזרו של ראש הממשלה נכנסת במוסף סוף
השבוע, עם הפניה בעמוד הראשון. "זה ועוד פיגוע גומרים אותו
סופית", סיננה יעל
|
חורף, נובמבר. נמאס לי. נמאס לי מהכל. איזה זין. זין, זין,
זין. אני צריכה זין. משהו לגעת בו, לאחוז אותו, לדבר אליו.
זין, כזה. בדיוק כזה.
|
תיגע לי במנוש, היא מבקשת. הקול שלה אבוד. היא בודדה. אני
בודד. אנחנו לא יכולים. אנחנו מרוסקים בפנים
|
בגיל 12 הבנתי שלעולם לא אהיה כוכב כדורגל. בגיל 22 החלטתי לא
ללמוד משחק. בגיל 32 הפסקתי לחלום על מופע בפארק. ועכשיו, בגיל
42, אני נטול ספקות, חסר עכבות, ללא משימות, מחשב את משבר גיל
הארבעים ומתנגב בעור שלך, שמתקפד, מתפורר ונאטם אלי.
|
משה ציל מחייך, מאותת ונכנס לרחוב הרצל
|
אנחנו נשואים 5 שנים. אין בינינו אהבה. המין מזדמן. פורקן
כרוני, מנוזל ולח. כשזה נגמר, היא נושאת את גופה המכביד
לשירותים, אני פותח מקלחת ונותן למים לזרום עלי עד שאני מתנקה
ממנה. התינוקת שלה מעייפת. החיתולים, הריח המר הזה. לא, אין
בינינו אהבה. רק סידורים
|
אנחנו הילדים של חורף 73
יצאנו מהבטן וחטפנו בראש
לא הספקנו אפילו לספור עד שלוש
|
בלילה חלמתי על הדב
שחור וגדול וחביק
|
הערב נעלם כמו חלוץ נבגד מרוסיה
ואני שותה מים מהברז
|
אני מסתכל הצידה
מסתיר את הפנים
משחרר אותה לאט
בין האישונים
כל כך רציתי להגיד לך
כל כך רציתי להגיד לך
|
את מתפשטת.
אני אוהב את זה.
אני טובל את פטמתך בדם ופורס את
הזין לפרוסות דקות ומתבל.
|
פחד, הן פוקדות עלי
פחד, ערפל
|
רך רך הוא נאחז בידה הקטנה,
|
אני רוצח את יגאל עמיר
אני רוצח את חגי עמיר
אני רוצח את גאולה עמיר
בשלושה כדורים
במוצאי שבת
|
|
|
