|
יש אנשים שקשה להם להתבטא בעל פה.
הוא דווקא יודע לדבר, ואיננו חושש להסביר את עצמו.
עם קהל הוא פורח, ופתאום מתגלה דמות שאנשים לא הכירו
כלל.
הוא יכול לדבר, לנאום, להציג ולשחק.
וכולם ישבו בכיסאות הקטנים שלהם,ולאחר ירידת המסך,
ימחאו כפיים בצורה מנומסת.
ואחרי שיורד המסך... הוא מאבד את עצמו.
הוא לא יכול להסביר מה הוא מרגיש,
מה הוא רוצה ומה מפריע לו.
פרט לכמה יחידי סגולה שיודעים לחלוב זאת ממנו בדקירת
מזלג, איש לא מצליח לחדור לתוכו, לסערה שמתחוללת
בו.
ואז הוא לוקח עט, או מקלדת, או גיטרה
לידיים.
ופתאום הכל זורם החוצה, כאילו מעצמו.
"תגיד לי אתה דפוק בראש או מה? מה נסגר איתך לעזאזל? אני לא
מבינה אותך ואת מצבי הרוח האלה שנופלים עליך, איך אתה יכול
לעשות דבר כזה בלי לדבר איתי קודם, הא? תענה לי..."
|
אני לא יודע מה עשית לי, אבל אני אוהב את זה
אני כל כך אוהב את זה
אני ממש אוהב את זה,
אני אוהב.
|
אולי אם לא הייתי יכול לדבר, הייתי חוסך מעצמי את הצורך העז
לשתף אותך בכל מה שעובר עלי, את השיחות המיותרות בהן אני מתקשר
אלייך חצי בוכה בלי שיש לי ממש מה להגיד.
|
מנסה לשיר עם הרדיו... לא מצליח,
כל הזמן חושב עליה ועל הקשר המוזר שהתחלנו,
על העובדה המוזרה שאף פעם לא ראיתי אותה על אזרחי, בלי מדים.
|
ואחרי כמה שניות מתקשר שוב. אני לא זוכר, שצריך להיות שם כפר
ערבי. תפסיקי לצעוק, נו תפסיקי. לא אמרתי, שזה מלחיץ גם אותי
הצעקות והבכי. לא אמרתי, שאני דואג לך יותר משאת דואגת לעצמך.
ניסיתי להיות שקול.
|
וכשראינו טלוויזיה, אמא אמרה שאת דומה לה,
לשחקנית, רק יפה יותר ואז, היא שתקה.
|
את מריחה את זה?
את ההרגשה הזו, השונה.
כנראה שאנחנו כבר לא כל כך קרובים
|
ני חושב שעוד לא סיפרו לה את זה,
בעצם, אני בטוח שלא סיפרו לה, מסכנה...
היא שוכבת שם בפנים, לא מרגישה חצי מהגוף שלה מרוב תרופות...
|
נטע, נועה, יערה, חן, מיכל, ועוד מיכל ועוד נטע, ועוד נועה
(כבר אמרתי לך שיש לי בעיה עם שמות?)
וסיון ושחר, רעות, אביב, מור, קרן, גלי, הדר, רונית , שירן,
דין, גל, ושרון.
|
לכל אחד יש קול,
לא קול של דיבור
קול שהוא שומע ואיש פרט לו.
אם אנשים מקבלים אותו,
את הקול הקטן שלהם
|
הלהבה שבעיניים כבתה, מתעורר ללא אש בתוכי
כבר לא מחייך יותר, לאן נעלמת אחי
פעם חיי היו כמו שיר ארוך, אני והחיים אחד
רוצה לקום בבוקר לחייך, לא להרגיש עוד לבד.
|
ולא הבנת את המבט
כולך אש ולהבות
איפה שהכי כואב לי
בדיוק שם בחרת לבעוט
|
כמו מעריץ של זמר מוכשר.
כמו חסיד של מקובל...
|
שמעתי קול אישה שר בשקט, לקול צלילי מיתרים,
אחרי הקול עקבתי, כמו ריח בסרטים מצויירים
|
יש אנשים שאומרים: "אחרי שנעבור את הגשר"
רק שיש עוד 200 גשרים אחריו,
מתי יהיה זמן, לעשות מה שרצית
זה לא אחר כך, זה עכשיו.
|
תמיד אהבת את הכתף שלי,
היית נוגסת בה כשהיית משועממת,
מרביצה בה כשהייתי מעצבן אותך,
נצמדת אליה כשמשהו היה מפחיד אותך...
|
הוא הולך ברחוב ונושם את האוויר הגלילי הזה,
מקשיב לרחש העלים ברוח הקלה,
חוץ מרעש מכוניות קל הכל שקט, מישהו עובד עם פטיש במרחק,
כלב נובח באחת החצרות.
|
שמת אולי לב שהכל נגמר והתחיל
עם תיק על הגב מחוץ לדלת
|
כל כך בפשטות זה מופיע
כחול על גבי לבן
|
והאם הלב הוא דימוי, עוד אחד בין אחרים
שיצטרף לשאר המושגים הרומנטיים כמו
חשמל או פרפרים.
|
וארגיש כי לשווא צעדתי
כי אגלי זיעתי ירדו לריק
|
מחבק אותך, לוחש מילים מתוקות באוזנך
ולרגע מזיל דימעה, בלי כוונה מוקדמת
ואת הודפת אותי ממך,
שוב חושב עליה, את אומרת.
|
התרכזי בטקסט שלך ובבן הזוג, השותף להצגה,
תני את ההצגה הטובה ביותר שנראתה על הבמה הזו
|
העיניים שלה עשו לי את זה, הזיזו את כל מה שהיה צריך להזיז,
כדי שאני אגיב.
הגוף שלה קרא לי, בכל תנועה, בכל שריר.
|
כשעצוב לי, עם מכחול קטן
אני גורם לה לחייך,
|
זה הכל בגלל הג'ינג'ית, זו מירושלים או בעצם זו מהמדבר...
|
הגעתי.
ועכשיו הכל יהיה אחרת
|
להתנתק מהכל, להרגיש את החול,
גרגר ועוד אחד, על העור...
|
לך תבין אותה, היא לא מבינה את עצמה.
|
לפעמים אני רק רוצה לרקוד,
בעיניים עצומות, בלי קשר לאף אחד ולשום דבר,
לנתק את עצמי ממחשבות ולהתחבר לקצב בלבד.
|
אני מריח את זה עלייך,
את ההרגשה הזו, השונה.
כנראה שאנחנו כל כך קרובים
שגם ההתרחקות הזו היא מורגשת.
|
בימים האחרונים אני שוקל להצטרף לקבוצת תמיכה כזו או אחרת.
אין ספק שאני צריך משהו שיעזור לי להתמודד עם כל העקיצות,
של העקרבית המדהימה הזו שאני רוקד איתה.
|
שיחה זורמת, החיוך עולה לפתע פתאום,
לא ראית אותה אף פעם, ובכל זאת היא מסוגלת להצחיק אותך,
זה משנה איך היא נראית?
|
הדמעות שלך והחלום שחלמת לפני שנתיים,
הפחד הזה שמתגנב אלייך מידי פעם כשאת לא שמה לב
והזיכרון המקסים מאותו לילה שהיית איתו וגרמת לו לבכות
|
לכל אחד יש קול,
לא קול של דיבור
קול שהוא שומע ואיש פרט לו.
אם אנשים מקבלים אותו,
את הקול הקטן שלהם
|
צוות השחקנים כבר לבוש ומוכן
בקהל יש רחש של חוסר ודאות
הבמאי כבר מרט את רוב שערותיו
המשאית לא תגיע עכשיו.
|
הו רומנטיקה רומנטיקה,
את כזו כלבה בוגדנית,
|
זה עכשיו וזה אדיר
זה אדיר וזה יפה
זה יפה וזה מפחיד
|
אבל כבשה היא כבשה
ועדר הוא עדר
|
העיניים נמלטות ממפגש,
הגוף עוד לא החליט מה לעשות,
|
תסתכלי לי רגע בעיניים,
תסתכלי טוב.
את באמת חושבת שזה לא אמיתי?
|
מחר אני מגיע,
פעם הייתי מביא פרח או שוקולד,
לפעמים תמונות שעוד לא ראית מטיול שעשינו,
הפעם אני מגיע בלי שום דבר כזה,
שום דבר עם ריח טוב או טעם מתוק,
רק זכרונות כמו בתמונות, אבל עצובים יותר.
|
הוא אורב לי בפינות רחוב,
באוטובוסים בעיר זרה,
על הכביש המהיר ועל עמודי החשמל.
|
היינו מטיילים ביחד והייתי מוצא לך עוד נוצה כמו שיש לך על
התיק,
ואולי גם היינו מוסיפים לזה צדף יפה מחוף הים.
יכולנו להסתכל אחד לשני בעיניים
ולהרגיש שלמים.
|
היה מספר טלפון אחד שהצד השני שלו ידע,
שאני מתקשר כדי לשתוק ולא כדי לדבר,
גם לא כדי לשמוע,
|
ניתקתי את הפלא, לא לבשתי את בגדי היום-יום,
הסתכלתי במראה,
גם זה צריך לקרות פעם בכמה שנים.
|
לא עוד סדין ספוג דמעות,
לא עוד פוך כאובייקט לחיבוק
|
יש קו דק כזה שעומד ביני לבינך
|
כשאני בתוך משהו, אני מתמסר לו עד הסוף,
ככה זה כשאני עובד,
ככה זה כשאני משחק,
ככה זה כשאני רוקד.
|
לפעמים אתה קם בבוקר עם ראש נקי ממחשבות,
מתעסק בצרכים הפיזיים שלך, כמו מוכה ירח,
|
חבל ששיתפתי בזה רק את עצמי.
|
כשאני מספר בדיחה, או אפילו חושב על משהו מצחיק,
איפשהו מאחור - בראש שלי, אני שומע מן צחוק כזה של קהל,
וכשאני הולך ברחוב או בקניון, אפילו בטיול באמצע המדבר,
תמיד נדמה לי שמסתכלים עלי...
|
מחייך חיוך, מאשר שאת לא לבד,
כי תפסת אותי בעיניים,
|
כשאני יושב בקהל,
החושך יורד ורחש הקהל נפסק לפתע,
|
ואני רק רציתי לתקן את העולם, את שלי אני כבר מתחיל,
לתפור חורים עם תלאים של מחשבות חדשות,
למלא חסרים עם ריפוד של אמונה חדשה ורעיונות מבריקים,
העולם הזה משתנה, אין ספק בזה...
|
עם המבט החצוף שלך
בודקת אותי, כל פינה בגופי
כל קמט בפני, ברוחי
|
אני חושב על זה לרגע,
על כל המילים שיוצאות לי מהפה
ואני לא בטוח מאיפה הן באות
|
ביום שאמות, תבשלו הרבה אוכל,
ושיהיו גם הרבה מתוקים...
ואל תספרו סיפורים עצובים,
תתרכזו ברגעי שמחה שהיו לנו ביחד.
|
הייתי מספר לך סיפורים ואגדות,
ממציא דמויות שכל אחד היה רוצה להיות,
|
בוהה במסך של מכונת הקרינה, אולי יופיע שם פתאום הכינוי הזה
שנתתי לך, אבל יודע שזה לא יקרה, כי מחקתי אותך מהזיכרון, ברגע
של כעס.
|
ואז מתרחק בשריקה סוחפת
הגוף בים והראש במקומות אחרים,
חלקו בשיר חלקו בנוסטלגיה
ועוד מחשבה מבצבצת על מישהי רחוקה.
|
20 כבשים פועות ברקע, כלבים נובחים,
מכונית עוברת לא רחוק,
|
להתעורר בבוקר,
כשרק לפני רגע נהרגת על הכביש,
אחרי בכי של שעה לפחות על מוות של חבר טוב,
|
והוא כמעט נחנק מגילויי החיבה הנדבקים,
אתה מחייך שוב, צועק לעולם שאתה אוהב אותו
והוא מעולם לא הבין למה,
|
אני יודע בדיוק מה אני מרגיש.
אני? יודע? בדיוק מה אני מרגיש?
אני יודע בדיוק מה אני. מרגיש?
|
המשפחה מלווה את הארון,
כולם בשוק, הילדים לא כל כך יודעים איך להגיב,
חלקם בוכים, חלקם מתפרקים ממש,
|
פרק את האישיות שלך לאלפי חלקים
|
אתה מתחיל לחייג את המספר, מה אכפת לך, גם ככה יש לך 100 דקות
חינם זמן אוויר, לפני הספרה האחרונה האצבע שלך נעצרת
|
צפירה,
והראש שלי מקרין בתוכי סרט,
טנקים שועטים,
פרצופים של חיילים,
אוטובוסים מפוצצים.
|
אז אני מסתכל במראה,
ולא יודע מי חייך קודם - אני או ההשתקפות,
מרגיש כל כך... כל כך... אני?!
|
כששכבת עם הראש על הבטן
שלי וסיפרת כמה התגעגעת
ומה עובר עלייך
|
רק לפני רגע השתחררתי,
זו מילה כל כך נכונה לתאר את זה...
שחרור.
|
פתאום היה לי הרבה יותר קל לכתוב מה אני לא רוצה שיהיה
בשנה הקרובה ולא מה שיהיה,
שלא ימותו אנשים שקרובים לכם,
שלא תצטרכו לפחד כשאתם נוסעים באוטובוס,
|
תולעת ספרים קראו לי פעם,
ואני חשבתי שזה כינוי מעליב,
אבל אולי עכשיו זה בדיוק מה שנהייתי,
במקום לקרוא אני בולע,
בולס רעיונות מהר מכדי שאוכל לעכל אותם...
|
היא בחרה שלא לתמוך בו
שיוכיח את עצמו, די עם האגו
|
רציתי לקנות עיתון היום, בגלל נעמי שמר.
מחר אני לא רוצה לראות עיתון, אני גם לא רוצה לקבל שיחות
לפלאפון וגם לא לבכות ולא לנסוע להלוויות ולא להתמוטט.
|
והם צועדים סביבי בקצב אחד, אחיד.
גב זקוף, ראש למעלה, רקיעות עקב בקצב קבוע.
|
רואה עצמך מוביל תהליך שלם,
כשאתה מבין שחלמת לרגע, וחוזר
לדף בו היית, כשאתה עוצר רק לרגע,
|
את השמחה והקופצנות, חיוניות שרואים רק בפרסומת לשמפו
|
אולי אני אקנה סולם כדי שאוכל להביט לך בעיניים
אבל במקרה כזה במבט אחד תקפיאי את הסולם ואני אפול דרך כל
שלביו.
|
התקשרתי אלייך ביום רביעי בלילה,
כל כך עמוס ברגשות ובמשקעים,
הייתי בתוך מערבולת ובקושי יכולתי לעמוד על הרגליים,
ואת צחקת, נשמעת כאילו הכי טוב לך בעולם,
|
נראה לי שאמרתי לך את ולא פעם אחת,
אבל זה ממש תלוי בך נכון?
את לא היית חושבת על זה כל הזמן אם לא היה איזה
קול קטן שצועק את זה עמוק בתוכך...
|
תולעת מרשעת נכנסה למחשב שלי ומחקה הכל...
תמונות שאספתי, אלבומים שלמים במחשב.
|
אחרי חצי שעה צלצל הטלפון ואז באמת יצאתי מהמיטה בקפיצה, שלא
הייתה מביישת אף נינג'ה. אבא תמיד אומר, שכשמצלצל הטלפון- זה
נראה כל פעם כאילו רק היום גיליתי את ההמצאה המופלאה הזו, זו
שאי-אפשר לדעת מי בצד השני של הקו.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אפרוח ורוד,
רק למחזיקי
כרטיס מו-אדון. |
|
