|
- למה את כל הזמן עצובה?
- מה, אני לא עצובה.
- את נראית עצובה.
- אבל אני לא.
- יש לך בעיניים משהו עצוב,
ואת אף פעם לא מחייכת.
- זה לא נכון.
- טוב, אז בדר"כ את לא מחייכת.
- אממ.. אבל אם אני אחייך כל הזמן, החיוך שלי יפסיק
להיות מיוחד, לא?
- יש משהו בדבריך..
- כמו תמיד.
- ובכל זאת, כל פעם שאני מביט בך אני חושב שאת
עצובה.
- מה אני יכולה לעשות כדי לשנות את זה?
- תחייכי, לפחות מידי פעם.
- ואם קשה לי?..
ואם אני לא יכולה?
כולם מביטים בה עצורי נשימה, לא ממצמצים כדי שחלילה לא יחמיצו,
אפילו לא מהלך אחד שלה. מאות עיניים נעוצות רק בה, והיא רוקדת
על הרחבה כמו ספינה השטה על גבי הים. כה מרוכזת בריקוד, כה
מרוכזת בכל תנועה ותנועה.
|
היא יושבת שם לבד.
ליד שולחן הכתיבה.
מציצה מחלון חדרה אל עבר השמיים הקודרים, הטיפות הקרירות.
משרבטת משפטים מידי פעם על דף מרופט. משפטים שאף אחד לעולם לא
יקרא.
מאזינה לו ברקע.
כי הוא היחיד שיכול להרגיע אותה.
למה היא לא עלתה על התיבה עימם, אתם שואלים?
|
עיניה נצצו.
ואז היא רכנה אליי ונישקה אותי.
ככה סתם.
היא.
השקטה הזו. הביישנית הזו. הרגילה הזו.
|
הם עמדו שם, משני צידי הכביש והביטו אחד בשנייה.
ואף אחד משניהם לא זז.
"טוב, זהו... החלטתי! אני הולך", הוא אזר אומץ.
|
שתיקה של כמה שניות ואז, כאילו היה זה מתוכנן מראש, שניהם
חייכו. חיוך אמיתי. חיוך של אושר...
|
והגשם מגיע,
שוטף את הרחובות.
הדמעות שבעינייך מתמזגות עם הנוף.
ואף אחד לא יכול לדעת,
אף אחד לא יכול לראות
|
תראו את ההיא שם
נופלת מההר
למה אתם לא עוזרים לה?
זה כואב, זה לא נגמר.
|
נשלחת יד לקטוף עוד פרח,
להרים עוד אבן,
להניח על מצבה.
|
נכנסת פנימה ומביטה שוב על השמיים.
החלק הכחול בהיר עם ענני הכבשה והציפורים המצייצות הפך גם הוא
לאפור כהה, קודר ומאיים.
אולי עכשיו יראו שהשמיים עצובים?
|
לכל אחד יש תפקיד בעולם הזה,
אז גם לך.
ואם יגיע לך להיות משהו אחר, אם יגיע מישהו לראות משהו אחר,
אז יגיע.
|
הייתי חייבת לראות אותו. הייתי חייבת את זה לעצמי, הייתי חייבת
את זה להם.
והנה הוא עומד מול עיניי. אפר על גבי אפר על גבי אפר.
התחלתי לבכות ולא יכלתי להפסיק.
|
פעם בחודש אתה יושב וצופה בעצמך דרך זכוכית מלאת טביעות
אצבעות.
ונזכר שכבר שכחת איך מחייכים.
נזכר במה שאתה כל פעם שוכח.
|
אל הארכיון האישי (28 יצירות מאורכבות)
|
|
