[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אריאל ג. קול
תמונה שלי; מחייך. אני תמיד מחייך; גם כשלא.


אל היצירות בבמה האהובות על אריאל ג. קולאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי אריאל ג. קול
אריאל ג. קול. יליד נובמבר 1977.


http://gk-myworld.blogspot.com




לרשימת יצירות השירה החדשות
גורל
דברי ימיהם שיברון נצח

גורל
אך איש אינו עונה
ואין הסנה,

כמיהה
עכשיו,
בארבע שלושים פנות בוקר,
התעוררתי; ולא היית כאן.

ביקורת
הרבה צדק היה
במלחמת לבנון הצודקת;
צדקנו הרבה צדקנו

יחסים
אני סלחתי לך;
אינני יודע אם עד תום הבנת את הכעס
שבי. על שום מה ולמה
וכיצד נמתח מחיי הקודמים לאלו,

התצפית מעל ל"נסיכה"
צופה לתוך המלון
במקום

אמונה
בכניסה
לחדר האוכל בצאלים
חילקו חב"דניקים ספרי תהילים

גיהנום
הכל כשורה,
איך לומר, החיוך אינו סר
מבט בוחן, מבט אוהד, מבט קר.

גורל
לפרקים אני ממתין זה מכבר,
לבוש שחורים ומשוסף צוואר;

אני כבר מצליח לראות
וכבר לא נתקל בדברים.

אלגוריה
איך כותבים בספרים
את הכמיהה הזו?
אלוהים נתן לשם כך
את תקני ה-IFRS

געגוע
All the different entrances
that lead to something of the same.

אינטרוספקטיבי
Sometimes
I try to keep the air inside
So it will last. They said
My heart is beating too fast

יש עוד זמן. יש עוד. זמן.
F-16 מרעיד זגוגית חלוני בפלחו את הרקיע
מותיר אחריו שובל עשן לבן.

הבו לי קסמים תעתועים
כמה תעתוע בעולם
סדרת טלוויזיה מתמשכת שאני צופה בה
ולא מכיר את עצמי בה

אכזבה
רק, אני מבקש, שלא
תכעסו עלי. אנא אל
תכעסו - כל ההבטחות
ריקם

שלדי עצים עירומים
על אי
תנועה. אני ממשיך ללכת.

גורל
מה יהא על אנשי המשרדים, אני שואל;
מה יעלה בגורלם?

עם כל פישוק רגליים וחדירה הופך הלהט לקצת פחות שלהם וקצת
יותר
שלה.

אל תכבה את האור.

נא להוסיף מילים לטיזר הוא עומד בתקנון ורצונו של יוצר כבודו.

אמיליה ארהארט

בפרברי סדום, בסמטאות עמורה
קיימת אמת שאינה מוכרה,
אמת יחידה אשר השתמרה,
בעיתות חורבן, ביעותי הארה.

אינטרוספקטיבי
הצלם כרות ידיים אפו קטום והדמעות הן עוד גורם
לגוף שיתפורר. באמת שאני בונה את עצמי מחדש
באמת שאני לא. משקר.

אני כותב בקול את שאסור לומר בשקט.

אני אוהב את זה במדויק
מבלי תזוזה של גלגל העין
קיימת המטרה
יותר מכל קיימת
המטרה
והשקר הוא האמצעי
אני מאמין

יש אנשים שאמנות עושה להם את זה
אני מקיא

בואי נדבר
על משהו אחר.

מצב
אני מתחזק באמונתי. כל יום
שעובר אני יותר
ויותר חמורו של משיח

ואני מתרצה,
כל כך נכון אני
להתפתות.

פוסטמודרניזם
האדם הוא יחידה כלכלית
עם זמן תפוגה

קובץ שירים
עלות שקועה נושאת ריבית והצמדה

לראות את אצבעך,
המתארכת מרגע לרגע לעומתי,
הופכת בשרנית , משתרכת,
מופנית מאשימה

זכור את הכדור המסתובב ברקה

נדלק האיש האדום

שגיונו של זקן
שהפך למלך
וחלם נפלאות ופלאים

גורל
שירים מתנגנים בי
ואחר כך נשטפים
אל חופי אין הרחצה
של ת"א,

אכזבה
ואני מדפדף אותי
לעמודים האחוריים,
לשווא; אני רב-
אמן באכזבות.

נוסטלגיה
היו זמנים

בצרימה שלנו המפלט ממית
הרבה יותר מהסכנה האורבת.

כמיהה
את ה כ ל
במנות
קטנות
של ריקנות.

פוליטית
אם תשאל
הוא ידבר
באמריקאית
על משהו לא אמיתי.

גם השמש היא גורם של רגע

יש מוות שהולך בעקיפין

דממתי ודממתך
רעשו
אל מולם

יש לי דימום בחניכיים.
טוב, הוא לא הופיע סתם כך,
אך בכל זאת יש לי דימום .

אכזבה
ניתן לשרטט דמעות
בקווים ארוכים
של מרחקים

בין כל הדברים שאינם
מחזיקים מעמד

למדני מילים אחרות למדני

אהבה
כשיד מחטטת לי
בכיסי העבר; הופכת
והופכת; אני מתכרכם
לכדי חור שחור

וייתכן שמכשפות עדיין תרות את הארץ
בחפשן אחר המראה המושלמת
שיודעת לשקר כשצריך.

נגעתי לך באפור בעיניים
ובשמך ברחובות הערים.
האותיות נמסו לי בידיים
כשהתעכבתי אותן להרים.

זה רק הסוד הזה.
הנורא הזה.

גורל
הימים נמתחים
ומתלפפים זה בזה
ואני יודע ש
העת קרבה ובוודאי
כדאי שאכוון את
שעון העצר
כך שיתריע מפני
כל הקיצים וכל
הפחדים

היהודי האחרון

ברווחים בין מילה למילה, אות לאות
ניתן למצוא...
שום דבר חשוב.

ארספואטיקה
אני כותב שירה
לאתר מגירה בכדי ש

מחאה
חוץ מזה, צריך מזומן בשביל אופיום ומין.
לא בדיוק תכננתי על טרוצקי וסטאלין
או על רוזה האדומה והפוטש בברלין

אוזני כרוייה לרחשים המתרחשים הרחק.
הרחק משידי משגת.

ובכל זאת הייתי מוכן
למות עכשיו
כשפני אל השמש וההרים
ונחל דן מפכה ברקע

אותם עלי כותרת
של הרקפת שייבשתי בינות דפי המלון העברי השלם של אבן שושן.

אני צועד חרש חרש לכל אותם המקומות.

ייסורים
התאמצתי למכביר

מזמין סלט יווני,
יודע שלא
אבל רוצה להאמין: "זה אני"

ישנן נסיבות מקילות.

בסדקים הדקים
הנפערים באדמה

קוראים
לזה אומנות פוסט סוריאליסטית, פוסט ראציונלית, ניאו ראדיקלית
אכולת נקם.

אני אוהב את הקצה
אני אקפוץ משם.
זה כל מה שאני
רוצה.

גורל
ובינינו אין דבר
שכבר מת.

גורל
זו אינה
התחלה

הרבה, הרבה זמן את בוהה. מסתקרנת.
כמו עששית ועש.
כמו חתול ושמנת.

עצב
יש בי מוות מתעבר
אני הוגה בו ואומר
שלא אהיה קורבן

אהבה
שלוש אבסולוט על אייס ואני מסודר
רוצה לומר לך שאני יכול
כמעט לראות את עצמי מתחת לחופה
מאושר.

אם קם האדם שהיה ואמר

בדידות
אני רוצה להאמין ש
לא משנה אלו טעויות אני עשיתי,
הטעות האמיתית היא של אלו
שלא מסוגלים לראות בעדן.

מצב
רואה את האנשים
עולים ויורדים בשדרה.

ואצבעותיי קטועות זה מכבר. והן
גדם על גדם, גלד על גלד.
שהרי מיתרייך חדים מאוד לפרוט בם.

הרבה שומעים צעדים הרבה,
הולכים טפוף טפוף הולכים,
בעולמו של מטה.

גורל
בזה אני טוב מאוד. אפשר
לבוא,
נמשיך משם

במשפחה,
שניים מתוך ארבעה,
למעשה שלושה - אך יעידו זרים.

ארספואטיקה
המתכחשים בחשק,
המחושקים בכחש, לעצמם.

מצב
שוב אני קורא
באותיות קטנות מדי
על מסך מחשב

כשאני רוצה ללחוש לך חבצלות

עיניי אומרות יש במקום זה סימנים
להליכה קלה על חוט מתוח בין פה לשם.
יש אי אילו סימנים שיסתייע בידיי הפעם,
גם הפעם.

אל תחפשו לי תחליף
עד שאחלים

שכול
בתשעה באב
התשס"ו,

נושאים אותי מפה

בדידות
מקלט הטלויזיה שלי
ואני

בחדשות היום

בדידות
הלב שלי חורק שיניים;
שוחק את האמייל
עד דק.

טיסה
משומקום לאףמקום
אתה מתעקש להטריד את הדיילת.

אהבה
השריטה הזו
בוודאי תותיר צלקת

קינה
היי, רגע
רציתי עוד לומר לך דבר מה. קצר.
אני אוהב אותך.

- לפני שאתה מת כדאי תמיד לסגור קצוות.

אגרופיי קפוצים
תמיד.

אלגוריה
אני רוצה לסגור בכף היד
כך שאוכל להושיטה לך ולומר,
כאן, כאן טמון העצב שלי.

אכזבה
הקצרים של יום אתמול
העמיסו מאוד על המעגלים החשמליים שלי.
גורם לי לרצות

לא איחלתי ימים של שקט.
לא לכם
ולא לעצמי.
מעולם לא

כמיהה
שוב לבשתי את
החיוך שלי, לכבודך.
ימי ראשון הארורים

שכול
משחירה אט אט
את שולי שמלת הניצבת
אל מול שורות האובדים.

בשבע, בשבע בערך,
תרדי בגפך

וכל צל על צל על צל
מטיל.

כמיהה
אני כל-כך לבד
עד שאני זר
לעצמי

ייסורים
לא ניתן לברוח
ממי שהינך.
- טעות. ניתן גם ניתן;
רבים נמלטים

אינטרוספקטיבי
כל החיים בציור של סלוואדור דאלי,
כשהיד שהוא מושיט לך הופכת לאצבע מאוד מפורשת
(מה שניסיתי לומר מבלי לפגוע).

אהבה
כל ימי אני תר אחר

בידי שלי אין דבר מה
וחלל זעיר זה, אף הוא אינסוף של ריקנות
המתרכז בנקודה אחת קטנה
בכף ידך.

אני אספק את
הניצוץ
את הרגע הדק בו שתי אבני צור
נפגשות.

כמו שוקולד,
שנגמר
מהר

ניתן לחצות קווים מהר
כבאיבחה של חרב
וניתן ל א ט
בצעדים מ ד ו ד י ם
ובלטישת מבט.

מצב
הם מחכים,
למישהו אחר

ג'ננה
גם לטייקונים יש
לב.ומעגן ליאכטה
ונשמה; כמו יהלום נוצץ
במכרות באפריקה. גם

בדידות
כמה נפלא זה יהיה לקבל אותך, כך , בלי מסכות.

יש בי רצון
להתכוונן אוטומטית
לעיגול האדום במרכז

כמיהה
לא עלה בידי
יש מאין להמציא
מה שהם רוצים.

אמונה
נוח בשלום
ישראל

אתה יודע משה, גם אני לא רוצה.

, אני משחק לי בלגו מירוצים
לכיוון אחר של החיים.

אני מתקנא.
הרוח זורה בעיניי חול אני מפזר בה זרעים.
משמע אני מסוגל למחול, משמע אני יכול.

מצב
אף הלילות נדמים
חדשים. גם הפחדים.

מורבידי
הדברים

שאת זוכרת
בוודאי אירעו
גם למישהו אחר

אינני מהמתאמצים,
מערכת העיכול שלי בהחלט יכולה לתמוך
בהספק גז דחוס מינימלי

מאחוריי מילים ושתיקות; ואלכוהול שלא משפיע אך בכל זאת
נותן את האפשרות להעמיד פנים.

האדם הוא יצור חברתי

הרמס

שלום-שלום ארצי
אני אוחז דרכון גרמני בידי.
זכות היא לי להיות מהמתי מעט ששרדו.

אנחנו כאן בשבילך
אז חבל לפספס
תתקשר
מהר
מהר.
ואתה תקבל במחיר מבצע,

כל התכניות שהשתעשענו בן לעייפה. כל הפילים הלבנים שבעולם.
כאן
הקונכיות לוחשות את ריקנותן לממאנים להקשיב.

מוזר,
מאוד מוזר שאת שואלת.

מחאה
גם אני אוהב וואגנר
ומתגעגע לרייך.
מפנטז בלילות על שבעה פלשתינאים
מזיינים אותי בתחת,
אך הולך לישון בין רגלייך.

זה לא הזמן

אל תשימי את הזין שלי
בצנצנת פורמלין,
זה לא מקום שהוא אוהב

כמיהה
מיכלי שלי

אכזבה
אני אוצר מילים בלחיים תפוחות; אני עוצר בעדן
שלא יברחו.
יפות יפות זלגו. ואני זלגתי עמן
נשרתי לארץ כמותן
כמותן,
לא הותרתי סימן.

כל ההמולה הזו

יש ואת מביטה בי כך,
כרוח רפאים של יום שאך היה.
יש ואת מביטה בי כחץ שלוח,
כרגע פתאומים לתוך חשכת חיי.

יחסים
יקירתי, מסתבר שצדקת גם הפעם.

ארספואטיקה
לא בריא לו, למשורר,
להיות מאושר.
הלב נותר בגוף
ולא נוזל

יחסים
בין שני צידי המיטה
השמיכה מתוחה
ביני לבינך.

בדידות
חשבתי, אולי גם בי
את הפחד

ביקורת
כשלומדים את הגבולות.
את התיחומים.
כשיודעים היכן לדרוך; היכן הקווים.
כשמבינים

אכזבה
זהו כאב שמשתבח

הייחוד בעיניים שקרע אותי לרווחה
והאי-חיוך שבך. אני אשכח
כמעט את הכל
חוץ ממה שניצב שם לבערך יממה;

ביקורת
איזה משקל כבר יש
למילים

לו תסתפקי רק בזאת.

היא מתיישבת על ספסל
בגן, מבוססת בבוץ חדש,
שחולף אבל
פחות.

אני,
באמת שניסיתי

חרטה
אם יש בי דמעה
היא שלך

מה יודעים הממרקים את השלט הנושא שמך "מחנה נתן".

סורגים
ושני מנעולים

התוכל את גופי לניצב
ואת ידי ללהב,

מחאה
שלום יהודון מחמד.

אויר טוב היה בחוץ;
כמעט ושכחתי אותך.
עד כדי כך טוב הוא היה.

עמל רב היה

איש עני אני
וכל ימיי הייתי עני ומחכה.
מביט. תוהה.

אני אומר את שלי בפעם האחרונה וזו לכם תהיה הפעם הראשונה
שתקשיבו. באמת שהיה בי הרצון, אף את הכוח היה בי אבל לא את
היכולת. מסתבר שלא את היכולת. עכשיו לא הכוח לא הרצון ולא
היכולת.

בחורבות הקוליסאום הזה
את תראי את מה שאת רוצה לראות

אני מחכה
לנגיעה. אין לי

מצב
לפעמים רוצה
את החזה לשסע
את הלב לשלוף
ולזרוק ברחוב כדי
שיקל עליכם
לדרוך.

בשלכת. אז אני הורג אותם.
אם כבר להיות חיוורים,
אז כבר חיוורון מוות.

פוליטית
וחסל סדר טיסות
במחלקה ראשונה
למעונבים ש
בקומה העליונה.

ואת אמרת, אני הופך והופך בך
רק בכדי למצוא את קצה החוט,

כמיהה
צריך לנקות, הוא אומר
צריך לחתוך צריך לספור
הברות.

ישנם אנשים
כרסם מתעגלת משתפלת
שבעה

המנורות כאן צומחות מהרצפה במקום להשתלשל מהתקרה ואנשים
שצריכים התראה לפני שאתה בא.
היום הלכתי לבד לסרט (התפנה לי מקום בלוח זמנים).

אינטרוספקטיבי
ברגעי חסד אני נזכר
באותן הפנים שהיו לך.

הלשון שאת עומדת
לפצוע בי פצע.
והשפה שבפיך, השגורה,
חדה כתער
את עושה מלאכתך היטב

כשתגיע העת, אשטוף
את יריעת החלומות שלי

מקום
אורות העיר מתווים לי
בעיקר את גבולות החשיכה.
והיא אורבת
בפינות הסמטאות

אמונה
באתי אצל האלוהים
לכבוס שק חטאיי
בהיכלו. להכפיף
גווי מולו.

גורל
אלוהים לא
חייך אליי היום.

בדידות
והנה שוב מחשבתה נודדת
כל פעם שיש קצת שקט,

מקום
ארץ חדשה
והשפה שלך עדיין שרוטה
למרות שאת כאן כבר כך וכך שנים.
ואת סרקת לי כפול את נוזל הכלים
ושוב הטעויות הקטנות הללו. ושוב
הטעויות.

מקום
אלו וודאי הכדורים הוורודים
, או הכתומים, או האבקה.

אכזבה
צריך להיות רוכסן.
אני אומר לך. שיהיה אפשר
לטפל.

ארורים האומללים המביטים רחוק מאלו
וידם קצרה - קצרה ידם לעד.
מי הוא אשר יתוונו דרך
מי יחצה הנחשולים
מי יובילינו אל החרב המתהפכת?
מי נחישותו תביאנו לבפנים?

אכזבה
והרי לכם דבר נוסף
שאין ביכולתי לעשות.

קח את הנשק

חרטה
פגישה ראשונה
והטעות כבר נעשתה

כמיהה
אני קפסולת מוות מתגלגלת
שאני רוצה לגלגל על הלשון.
אתמול שיחקתי עם ילדה במשחקי מחשב
כל כך נהניתי; למרות שמדובר היה, בהשאלה.

מצב
כל הנערים משחקים לפני.
רוקדים, שרים, מתחרים,
מעצבים, בונים דירה.

רק באתי לראות
איך בתים בולעים
בני אדם.

בדרך כלל אני סתם מתהפך לצד השני.
בדרך כלל אני.

האוויר שאת נושמת
כבר חלף בריאותיי
ואלה לא יכלו להכילו זמן מספק
בכדי שאוכל לזכור את שמך

אני בכל זאת רוצה
להתנצל על שאני מפריע לסבל שלך

לעת עתה, נצייר
קלסתרון אחר.

שנה אחר שנה

את לא חושבת שזה קצת מצחיק,
שאני מנסה להיעלם בעולם שלי

הרהור
לא החלפתי שעון, את הזמן החלפתי אך לא באמת; שהרי רימיתי את
עצמי עוד בטרם נשלחה היד

הרהור
גם כשאמרתי לך ששיקרתי,
גם אז,
שיקרתי.

ניתן לרקוק משם את שארית אנושיותך
על פדחתן המצטמצמת.

רק הקברים ישנים יותר.

מקום
יקירתי,
פנייך עייפות מאוד.

גורל
היום נזכרתי באסף
הוא בוודאי עדיין
אוהב אותי

גורל
בוודאי הייתי אקזוטי,
עם טעם אחר. כמו
הקרבין שאחזתי בידי
שמקורו במקום אחר

גורל
אינני זוכר את
המכונית הישנה.
או את סבא
גא וזקוף מביט לאופק
עת סבתי אוחזת בי
על מכסה המנוע,
בכדי שלא אפול;

רק לשבת על גדות אגם רחב ידיים, אגם אין סוף לשאוף
פנימה אוויר פרוץ מעמקים. רגל לטבול עיניים לגמוע שיער לפרוע
למול הרים משתוקקים




אל הארכיון האישי (32 יצירות מאורכבות)
החיים הם כמו
טרמפולינה - פעם
אתה למעלה, פעם
אתה למטה, וכל
הזמן יש
"בווווווווווווווווווווווווווווווווווווינג"
מעצבן ברקע.


אחד ברגע של
פילוסופיה.
בוינג.


תרומה לבמה





יוצר מס' 4992. בבמה מאז 14/8/01 18:15

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאריאל ג. קול
© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה