|
סטודנטית לסיפרות עברית ותיאטרון חברתי באוניברסיטת
חיפה.
היי. נעים מאד, אני אריאל ואני אמנית בנשמתי.
אני יוצרת בתיאטרון, מחול וסיפרות מרגע שאני מתעוררת
ואולי אפילו כשאני ישנה.
בשבילי אמנות, היא חלק בלתי נפרד ממני, היא איבר
נוסף ההולך איתי לכל מקום.
כאמנית אני לא מחפשת לעשות יצירות יפות, להרשים או
למצוא חן. אבל אני כן מחפשת לבטא את החומרים האישיים
שלי ובד בבד לראות היכן הם משיקים לחומרים האישיים
של הסובב אותי ולחומרים שהם נחלת הכלל.
מעניין אותי לדעת היכן היצירות שלי נוגעות באחרים.
אילו תמונות הן מעלות אצלם? אילו זכרונות, מחשבות,
תובנות, כל דבר.
בכל פעם שמישהו מספר לי היכן יצירה שלי נגעה בו, איך
הוא מפרש אותה, מה היא מזכירה לו, זה מאיר לי את
היצירה באור נוסף ומפיח בה חיים חדשים ואני חווה
אותה מחדש באופן אחר.
יצירה בין אם היא סיפרות, תיאטרון או מחול, איננה
פסל, היא חיה ונושמת ומשתנה יחד איתי ויחד עם כל
האנשים שנוגעים בה.
האנשים נוגעים בה דרך הקריאה, הצפייה והתגובה. כך
למעשה עוזרים לי לממש אותה- את היצירה. ועל כך אני
מודה ומברכת.
תודה רבה לכל המגיבים כאן וגם אלה המגיבים בדרכים
האחרות. אני מאד מעריכה אתכם.
המשך קריאה נעימה,
אריאל
היא שבה והישירה מבטה אל הנערה, מנסה לפגוש בעיניה, כשזו
האחרונה זזה בחוסר נוחות על מושבה, נוגעת לא נוגעת באצבעותיה
במשענת הספה ומשאירה עקבות ידיים לחות. הלן הביטה בה ולרגע לבה
נמלא רחמים כלפי היצור האומלל והחיוור הזה היושב מולה שעה
ארוכה ומתקשה לדבר.
|
את השדון הקטן הזה פגשתי בערך בשנת 26 וחצי לספירה של ימי האין
אמא שלי, בדיוק הייתי באמצע חיפושים מתישים אחרי האחת והיחידה,
התור היה ארוך כאורך הגלות, כאורך מספר היהודים שיכולים להקיף
את כדור הארץ אם רק נעמיד אותם בשורה אחד ליד השני.
|
היא תדע על זה שבוע מראש, וליבה יחסיר פעימה מרוב שמחה על
הצפוי לה בקרוב מאד, בהתחלה היא תלך הלוך ושוב ותסתובב סביב
עצמה מבולבלת, לרגע היא תשכח את מה שהיה עליה לעשות, הדבר הבא
ברשימת השיגרתיות שהכינה לעצמה כדי לחזק את קירות חייה
המתנדנדים
|
אמצע הלילה, הילדה נרדמה מתוך חלום. היא מסתובבת וידה הקטנה
מושיטה קדימה,
מנסה לאחוז בדבר מה אך לא מצליחה.
בייאוש, ידה נשמטת רפויה נוגעת בקיר שאוהב אותה,
מרגיש את חום ידה הקטנה.
|
כשהנשמה יוצאת
אבא נשאר לשמור על הגוף
|
אני יודעת גם לך היתה פעם אמא
ואת לבד
|
ואח"כ תבואנה הדמעות
מטפטפות אחת אחת
|
אל תשאירי אותי לבד - ותמותי
בואי אלי לחבק
|
כל הגבולות נפרצו
חרוז ההמשך של מלחמה
כמו ההפסד של אמא שלך
עכשיו היא צורחת
|
מעולם לא התגעגעתי
אלייך אמא כמו עכשיו
הלכתי לחפש אותך
שנים ארוכות
|
נותר עוד רגע
עד ידום אחרון הכיסופים
|
אתה יודע שאני לא מצליחה לבכות?
אתה יודע שקוראים לי אריאל?
עכשיו
|
הגוף רוצה שתבואי עכשיו
לחבק אותו
|
לוו אותי במחשבות אוהבות למיטה
בדרכי לשם הלילה
|
יש דברים שלא היו מעולם
אבדו בזמן, ורציתי כל-כך כל-כך שיהיו לי
עכשיו התמוססו, הפכו לאור
ורק אני אחבק את עצמי...
כי אני כבר לא אגדל לעולם.
|
איזה יופי למחשבה
גם מישהי אחרת
|
אני אלמד אותך לאהוב
את עצמך
|
קחי כבר את המספריים
ותגזרי לך אמא מהעיתון
|
חשבתי אולי אישה מבוגרת. נשמעת. עייפה. צעירה. יפה.
דמיינתי מישהי פשוטה. אולי שמנמונת. מלאה
אני אנה
|
נתתי בידי אנשים טובים
את הנפש שלי העדינה השברירית
שכל כך הרבה עיניים
ודמעות
|
אני ממש כמוך אני
לא משהו מיוחד
אוהבת אפרסקים סתם
כמו כל אחד
|
בחיים אפורים כמו אלה
שהגשם מסרב בם לרדת
אני הולכת כפופה ברחוב
עטופה בצעיף של רגשות אשם
|
לכי תזדייני עם בעלך המדומה הנשוי לאישה אחרת
ואני ואחי הקטן
נמתין
|
דקירת זיכרון חוזר וישן
דוקרת בי אלף דיקורים הטובעים
|
היא גרשה אותה בכוח
חזרה לקרון
והילדה בכתה
|
הגוף ממאן לזוז
החלטתי שאני רוצה להתקלח והגוף שלי
לא מוכן לזוז
|
אחר כך כבר לא היתה לילדה אמא, היו רק רסיסים.
הרסיסים התפזרו בכל העולם, ננעצו בכל הנשים כולם.
|
לבטא אותך הקבס
הוד רוממותך, שליט קיבתי
|
החול הזה
החול שחנק אותנו אמא
|
הוא יפסיק להיות רשע כי
איך אפשר להיות כזה עם
|
כשאנשים לא נולדים היכן הם?
והאם הם מתים כי
אם כן
אני רוצה לא להיוולד מחדש.
פשוט לא להיוולד אם כן
|
חמים שם
מרופד ונעים
וחום וחם
בשבילי ריק
|
בחלומי אני רואה פסים ורכבות
|
הרעב הזה עמד מעל בחדר הביט
בי איך עמדתי ודיברתי עם אלוה
שלח אותי אליך. משכנך שחור
אומנות ביתך. אורך חייך
|
עם החילזון אטייל בגינה
מאחורי הבית
שם כל הדברים המוזרים
|
בצעתי חתיכה חתיכה מגופי
בגב האפורים האלה - אני
|
גם הלילה יצאה הילדה מהבאר
והסתובבה אצלי בבית
|
אני משעינה ראש
על משענת הכיסא ממול
|
כל הפטישים האלה
דופקים לי בראש
|
כשאני אוכלת
אני שונאת שמסתכלים
עליי
|
מלאכים שומרים על גגות הבתים.
החלטתי להתחיל ליהנות מהפחד
|
למה הוצאת אותי משגרת חיי
הרדומה. למה
השקית את הזרע
והפרח צמח
|
השפיות תתיישב במקומה הצלול
ושירה תשיר לה בעשב
שירה של פעם שירה של לפני
היום ההוא
|
כל צעד קדימה
מוביל אותי אחורה
דוחפת לכל הכיוונים
מנסה לצאת מהיאוש
|
לאחרונה אני מגלה פרצופים חדשים של
אנשים ישנים ש
הכרתי
|
במצעד גאווה ישר למראה בארון
ומכאן להרצאה הדרך
קצרה
|
שוב שלחת לי מכתב ברכבת הלילה ושוב המחנק בא
הגעגועים שלי ברצון לבכות לא ממומש.
|
אתה נשאר שם עומד ויציב
ידיך בכיסים ופניך מביעות מחשבה.
ואתה כ"כ מרשים
|
יעברו עידן ועידנים ייעלמו הקברים
ואנשים ייצאו לפיקניק בדשא
|
אלוהים שלחה אליי
עכביש קטן וחמוד
|
הקהל מתבקש לעמוד אבל וחפוי ראש
הקהל מתבקש לחשוב
על כל הזוועות שעשו לו
|
לא להגדיר את זה
לא לגעת ברגשות
אם אגדיר אותה הגדרה מדי נשגבת
הסבל יהיה חזק יותר
|
קחי לך את סכינך, יחידתך
אשר רחצת
|
בסוף השבוע האחרון בחיי כשעוד הייתי שייכת
לעצמי.
|
האם זה יותר מדי לבקש ממך, עכשיו,
כשאתה מוחזק בשתי ידיי - הדקות
|
לא לאבד מילה
בועות עולות בועות
|
השקט החזק בעולם
נשמע בין אזעקה לבום
|
נחל קטן ראשיתו במפל מתנצנץ
בקולות פצפוץ קטנים
|
נראה חסר סוף לאהוב אותך
בלתי אפשרי, עינוי מתמשך.
|
ושוב חוסר האונים שאני רצה להציל אותך ולא מצליחה.
היית קומה מעליי. שכבת על הרצפה בחדר המדרגות, בקושי נושמת
אחרי שסיימת להקריא שירים. יצאתי החוצה מהבית לחפש אותך.
הרגשתי שמשהו קרה. צעקתי לך בכל המדרגות, קראתי לך.
|
אני אומרת לך, הסיפורים שלך כלכ-ך מזכירים לי אותה, כן, אבל זו
היתה אהבה אחרת, לא אותו הדבר, כן, וזה לא אומר, אני עדיין
מבינה אותך, בהחלט, אני אפילו מרגישה אותך, כן.
|
החיים נדמים בעיני לעיתים
כסולם, ואני
עולה בו.
|
לקחתם דף חלק וקיפלתם אותו,
קפל ועוד קפל קרעתם אותו.
קצת מפה ומשם גילגלתם אותו
לכדור קטן קטן וזרקתם
לרחוב.
|
כבר שבועיים נדמה לי שהכל קפא.
גופה פצח בחיים חדשים, משאיר אותה המומה מאחור, סובלת כאבים,
מנסה להרים את כובד איבריה שעייפות בלתי מובנת פשטה בהם.
מלאכים רבים החלו לבקר אותה לאחרונה.
|
אם מחר אמות, אשמח על שהכרתי אותך אפילו אם זה היה לזמן קצר.
תבואי להלוויה שלי. אולי תהיה לך לחלוחית קלה מתחת למשקפי השמש
שתרכיבי.
גופי לא יהה עוד גוף, אך נפשי תנשב מסביב לעצים, בינות לשיחים,
תדגדג לדשא, לפרחים. ואת...
|
היום בדיוק כשהגעתי, היא יצאה מהחדר, התכופפה להרים משהו.
התפלאתי לראות אותה יוצאת מהמשרד בשעה כ"כ מוקדמת, תיקה תלוי
על כתפה הדקיקה, כ"כ שמחתי לראות אותה. שאלתי אותה "מה קרה? את
לא מרגישה טוב? את הולכת?" היא התיישרה והבטנו זו בזו.
|
מישהו לקח עט - אפור ודף - לבן
וצייר אותי מחזיקה ארגז. ציור פשוט, לא צריך יותר מזה
ובציור יש כמעט הכל, כמעט
|
אני שומרת את המפלצת שלי בקופסא לימים בהם לא אוכל לדבר עוד עד
הודעה חדשה.
זה בסדר היא שם אני יודעת, אין צורך למהר להשתמש בה שלא ירד
הערך שלה שלא תגמר הקדושה מתוכה הקדושה הכל כך בוערת ששורפת
אותי ככה.
|
את החברה הכי ותיקה שלי.
לפעמים אני קוראת לך השריד.
את לי פקעת שקושרת בחובה
מלוא החופן סודות, ריחות וחוויות
מן העבר, כולל קשרים עם אנשים
שחלפו, עברו להם מעל פני.
|
את הראשונה שחיפשה אותי. הראשונה בעולם הזה שממש חיפשה אותי,
מבלי להכיר אותי. הראשונה שסמכה עלי אחרי שכל העולם אכזב.
הראשונה.
|
אנשים מנסים לומר לי שהחיים שלי יהיו יפים כשאני אהיה שמחה
אני מנסה להיות שמחה
|
זהו קטע מתוך פרזנטציה של סוף סדנת בוטו-מימה, עם היוצרת עינבל
פיכמן, שהשתתפתי בה בקיץ 2006.
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
"איזה רוע"
משפט שאני שומעת
די הרבה
בזמן האחרון.
האם זה אומר
משהו עלי?
עופרה (לגעת
באושר - סדרה
נהדרת) |
|
