|
צפצוף שעון ניער אותי מהגיגי וקיבתי נתכווצה בבהלה פתאומית:
הרי לא ייתכן שכבר אחת בלילה, נותרו לי חמש שעות שינה ואני
שוכב כאן מאונן מזה מחצית השעה ללא תכלית... "תתרכז ותגמור עם
זה כבר", גערתי בעצמי, והתחלתי חובט בו בנחישות, מנסה שלא לתת
לסלידה העצמית להרוס
|
בחומו המחניק של האוטו אני סופר את הדקות עד לשערי המפעל (52).
זיעה מכסה את פני המנומשות כטללי בוקר וצורבת את עיני, ומה
הטעם למחות אותם אם חדשים יצוצו במקומם? אני נשען קדימה כדי
לאפשר לאוויר מהחלון הפתוח לשטוף את גבי בגלי הקלה, אך מצטמרר
מתחושת הנוזלים המחל
|
|
|
מושב לצים? לא
מכירה.
ליד מה זה?
לא אני גם לא
מכירה
מושב בטיחות
לרכב.
אני קיבוצניקית.
לא
מכירה מושבים.
צאלה ביטון,
עוזבת קיבוץ. |
|
