|
יליד קיץ 1977, אלטר-אגו של עצמו.
לא מאמין כמעט בכלום חוץ מבשתי ידיים, מה שבין
האוזניים, שתי רגליים ופה.
מאמין שהיו הרבה פחות צרות בעולם אם כולם היו
מסתובבים ערומים כביום היוולדם. מנסה ליישם אמונה זו
ככל שהסביבה מתירה לו.
חולם להיות כוכב רוק כי לכתוב שירים ולשיר זה שני
הדברים היחידים שהוא יודע לעשות כמו שצריך.
מטופל בשני חתולים מקסימים ובת-זוג מקסימה אפילו
יותר.
חי בקיבוץ אך מנוכר לסביבתו. בעולם אידיאלי היה חי
במטוס ג'מבו פרטי או ביאכטה ענקית עם המשפחה שיום
אחד תהיה לו.
זה הלילה הראשון שבו מיטתי,
אינה ריקה כשהיתה.
אני נרדם לאט,
תחת ליטופייך,
והשינה לוקחת אותי אל חלומות חדשים.
זה הלילה הראשון שאני נרדם חבוק,
ולא עם כרית.
|
סיפורנו מתחיל כאשר אלברט צלכסף, בן מחצית ממשפחת אצולה מושחתת
שאינו מודע לשחיתותה של משפחתו ובוחר בחיים בצד הישר של החוק,
שומע שיחה שלא אמור היה לשמוע בין דודו המושחת לבין ראש גילדת
מתנקשים בנוגע לעסקים שהשתיקה יפה להם. בתמימותו, אלברט המבוהל
פונה לאחיו...
|
I'm ready, at your door,
Smelling nice, looking sharp,
I'm dressed as if I'm sure.
That you're the one I want,
To thrust harder and deeper,
Making me scream,
|
One... more cigarette, to light
Inhale and then forget, tonight.
Meanwhile in the ashtray,
Another still hisses and wisps,
A whisper, and the envy of an older sister.
|
Even if I wrestle with the nervous pulse,
My head implodes again,
Becomes so small, just big enough,
For the chemical persuasion,
In the stem of my brain
|
אנשים.
אנשים מטפסים אחד
על גב השני לשמיים.
אנשים.
אנשים מאבדים שליטה,
ממצים את עצמם ביומיים.
|
אני רוצה לבד.
גם אם לא ידעתי מה אני רוצה,
גם כשהבנתי מה אני עושה, וגם כשלא,
אני רוצה רק בזכותי להיות קיים, עכשיו ופה
|
כאן אני נמצא,
בגובה הספה...
דוקטור,
תשכיב אותי לישון.
אני רוצה להתעורר אחר.
אני רוצה לראות בראי אדם זר.
אני רוצה שהיום יהפוך למחר.
|
בואי ונכתוב סימפוניה.
בואי ונשיר עכשיו.
את מכירה את הקלידים הרגישים שלי,
אני מכיר במלודיה שלך כל תו.
|
מחפש תרופה,
מחסה מפני הסופה,
פניי חתומות,
בתוכי נופלות חומות,
האור בהיר אך עיניי סומות,
למרות זאת מגשש, כי דרך החוצה יש.
|
לא אמרתי בעצם כלום
אי דיוקים, חצאי טעויות
אם יש מי שמבין אותי... שיקום.
|
נסיכי העגום עדיין חי בתוך הנשמה,
עיניו בלהט בוערות,
קולו שובר את הדממה.
נסיכי העגום תמיד ידע שגשם יבוא,
ואז מצא את סופו המר,
וניתח מטר.
|
לא נסעתי להודו אחרי הצבא,
לא אכלתי טריפים ולא עשיתי אהבה,
בודד במערכה, אבוד בלי הערכה.
רק בכיתי בלילה ועבדתי ביום,
רק מגיע וכבר נעקר, מוחרם בכל מקום.
|
לא מרחם באתי.
החשיכה פינתה מקום להיותי.
ואין לי מחשבה, זולת המספרים.
|
יש לו פנים והוא כזה מקסים,
מדבר במבטא, נמר במיטה,
מנוול אחד, תמיד בשליטה
מנוול אחד, תמיד חמקמק
|
כאבים וצרות בחיים יש הרבה,
ומי כמונו, ציפורים נודדות בסופה,
יודעים שכל יום הוא שונה.
אבל בכל יום את יפה, אחרת.
ולא בגללי את בוכה.
את אומרת: "פחות ופחות".
יותר ויותר, שמח לראות,
את קורנת שמחה, היום מתבהר כששנה עוברת.
|
תני לי לפרוט לך,
את כל לילות הזימה שלתוכם
הובלת אותי, פרוטת נשיקה
אחר נשיקה טהורה.
|
איכשהוא פיספסתי הזדמנות לומר כן!
וליהנות, לכן,
למרות שלא מוכיח שום, אין לי כלום,
שהורג כמו סרטן.
ממשיך לרוץ, אבל לאן?
ממהר,
ובלי סיבה הוא רק מאיץ יותר,
לא עוצר עכשיו.
|
afraid,
of exposing what afraid of.
ashamed
of admitting what ashamed of.
yes thats the way you are.
thats who you made me become.
|
תהילה מתפוגגת, הרגע חולף,
הזוהר מתעמעם, האופנה תתחלף,
יישארו רק זכרונות של חוסר טעם,
אבל זה לא יהיה כמו פעם,
לא משנה כמה תשפשף.
|
אני עושה מה שאני רוצה וגם מתי ואיך
הסיבות והבחירות שלי הן לא מעניינכם,
לא מעניין אותי לדעת מה דעתכם,
תעשו מה שתרצו, רק אל תשאלו אותי:
|
|
|
מה נשמע פחות
גרוע: יוקנעמי
או ירוחמי?
(ביסלי). |
|
