|
ארגמן קרמן, יליד 89, יוצר ברבדים שונים של כתיבה,
ציור ואף צילום.
"גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום."
(הכובען המטורף - אליס בארץ הפלאות)
זה ממלא את גרוני, מציף אותי עד שפורץ החוצה במהירות לכל עבר.
ואז שתיקה ארוכה, עד ששוב אותו נוזל ממלא את גרוני ומשפריץ לכל
עבר, על הרצפה, עלי, על הספה, על הכל.
|
אהבתי אותה, אפילו מאוד, אבל הייתי חייב לעשות את זה, כי ככה
זה, אין ברירה, לפעמים משהו מושך אותך ואין לך ברירה אלה לעשות
את מה שעשיתי.
|
חיכיתי בשקיקה לערב המיוחד ועכשיו הגיע השעה שבה אני אמורה
להיות אצלו אני עומדת מול דלת ביתו מוכנה לרגע הגדול, דופקת
בדלת "היכנסי" הוא עונה בצד השני, אני נכנסת, מולי שביל של
נרות על הרצפה, אני מתמלאת באהבה ואושר, השביל מוביל אל המטבח.
|
התקרבתי אליה והתיישבתי לידה, הורדתי את הסנדלים שלי והכנסתי
את רגליי למים, תחושת המים הקרירים בין אצבעותיי היתה כמעט
אורגזמית.
|
הן היו מה שאיזן אותי בעולם, הן היו הבסיס שלי, מה שהחזיק אותי
יציב וחזק.
|
"אל תדאגי אני לא יעשה לך כלום" אמר לי האיש בנימה רגישה
ומתחשבת, המשכתי לשבת לי בפינה החשוכה מפחדת מכל רגע, הוא משך
אותי אליו וראיתי שהפנים שלו היו ממש חמודות, הן היו ורודות
והיה לו שפם קטן וחמוד שדבוק לו באמצע הפרצוף.
|
אני קמה בבוקר, ממש כמה דקות לפני עלות השחר, מתאמצת לקום מן
המיטה כמו כל גברת ישישה כמוני, ההרגשה שהיום זה יהיה היום
הגדול, יום הגאולה, היום הגדול בו המשיח יפתח את דלתות השמיים
וירד ארצה, ממלאת אותי באור קדוש, אור לבן וטהור.
|
כשישבתי מול המחשב לנסות לכתוב סיפור המוזה לא הגיעה, דיברתי
איתה והיא אמרה שהיא תגיע בסביבות רבע ל-12 אבל היא עדיין לא
פה, תמיד זה ככה איתה, היא מגיעה ברגעים שהכי לא צריך אותה
וכשכן צריך אותה היא לא תבוא לעולם, היא מן אידיאליסטית כזאת
המוזה.
|
"הגיעה הזמן" אמר אבא "כל האחים שלך כבר יודעים איך, עכשיו גם
תורך".
"נו, למה היום?!? אני לא יצליח"
"אתה תצליח, אתה רק צריך להאמין בעצמך".
|
"מה יש לאנשים מגבינות היום?!" חשבתי והלכתי למטבח, הכנתי
לעצמי כריך טעים, עם גבינה.
|
יוני יהיה בן 32 בעוד שבוע, זה יהיה יום ההולדת השמיני שלו כבר
בתוך הבקבוק. אני תכננתי מסיבת הפתעה, אני אביא את כל החברים
שלנו ואני אביא את המשפחה שלו, כל מי שרוצה מוזמן. יודעים מה,
בואו גם אתם, מה אכפת לי? כמה שיותר יותר טוב.
|
יום אחד טייל לו מלך הארגמן בחצר הארמון, הקשיב לציוץ
הציפורים, שחה קצת בבריכה ושתה כוס קולה מרווה וטעימה.
|
כל בוקר היה קם מוקדם ועושה צעדיו אל החוף שם היה יושב שעות
רבות, משחק במשחק המטקות המפורסם עם כל מי שמזדמן לקראתו ובין
לבין מתחיל עם בחורות חשופות גוף ומנופחות חזה.
|
אסף התחיל ללקק לי את הרגל (שהייתה באותו זמן ליד הספה בסלון).
זה נורא דגדג אותי, שנינו נהנינו. בזמן שאמא ניקתה וחיברה אותי
חזרה, אבא הספיק להגיע. איך שהוא צחק כשראה אותי מפוזר בכל
הבית.
|
כשנכנסנו שלושתנו אל תוך האוהל היו שם שתי קיפודים ורודים
שישבו מסביב לאש, הם היו נראים לי נורא מוכרים, כאילו ראיתי
אותם בעבר. "תגידו" אמרתי "אני לא מכירה אתכם מאיפה שהוא?"
"אולי" ענה אחד מהם, "היית פעם במועדון הטי.אל.וי?"
|
יגאל אהב את רבין מאוד, וביום שרבין מת הוא רק ישב בדירת שני
החדרים שלו ובכה, בכה על העובדה שלא יוכל...
|
אני יושבת על דרך, חובשת מגבעת
הכל מעלי מתחתי ובצד.
|
ראשך על כתפי, שיערך משתפך,
ידינו מחבקות, מלטפות, אוהבות.
כמו ורד מבין הקוצים לי נגלית,
עזרת לי לראות, להבין, לגלות.
|
ובאה רוח...
מותירה את פיסות העבר מאחור.
|
תמיד רחשה רוח חולנית.
תמיד דלקה אש אפלולית.
תמיד אדם עמד וצפה.
|
ואני שואל את עצמי שוב.
למה?
|
אני עומד שם למעלה, הרוח העזה בפני גורמת לעיני כמעט להיעצם,
רגלי היחפות נטועות באריחי המרפסת הקרירה. אויר קריר של יום
בוקר חורפי מעביר צמרמורת לאורך כל גופי.
|
קרן השמש המשיכה לעקוב אחריו, היא שרפה את גופו עד כיליון,
צחקתי.
|
צילום שצילמתי בשביל עבודה באומנות...
|
"והרוח העזה נושבת, מותירה את פתיתי העבר מאחור..."
|
משהו מוזר שהעלתי על הנייר...
|
סקיצה של ציור שכל מי ששמע על קינג קרימזון מכיר אותו...
|
ציור שציירתי בשלהי שנת 2005, מצוייר בצבעי קיר, הציור הידוע
עם נגיעה אישית...
|
ציור בעט שחור, מסע משונה וחייכני במרחב.
|
ציור בעט שחור, פרי מוחי הקודח.
|
ציור שהשקעתי בו זמן רב ומחשבה, הוא אמר עלי הרבה בתקופה
שציירתי אותו.
|
נביא שקר?
לא אני.
נביא אמת?
אכן כן.
|
סיפור אמיתי הלקוח מילדותו העשוקה של כל אדם ואדם (אפילו אתה)
|
|
|
אני חוששת שאני
זאת שהשתינה
לשולמית
באדנית.
-שפרירית
בווידוי |
|
