|
השירים של שי קוריצקי
אמא!" צורח הבן. "את יכולה להעביר את הסלט?"
האם לא זזה, חוץ מלהשתעל.
מושך בכתפיו, קם הבן ולוקח את הקערה בעצמו, אשר כמעט מחליקה
מאחיזתו מהיותה רטובה.
"אמא, הרטבת אותה!" מתלונן הילד. אך האם כחירשת.
|
The clouds are dark right now
The leaves murmuring
I'm sitting.
It is a moment
I am trying to capture.
|
שוב עולה בי
אותה לבה עתיקה,
ממנה מפחדים חי וצומח.
אף האלים עצמם רועדים
|
one must add emotion
to the mix, perhaps a few
pseudo-philosophical thoughts,
a bit rationalization and salt - for flavor
|
I can only write alone.
people around me
they look, they breathe.
their brains zip and crackle
|
משהו זוחל על פניי
אולי אני בוכה.
גופי נרעד קלות
ציפורניי חורטות בקיר.
|
God is Real.'' He whispered at me,
''Real. Real. Real.'' Tears forming, flowing.
I said nothing, to insult him. I regret it now.
|
הבט בספל
כה לבן ומושלם
שפתו הולכת סחור סחור
|
Give me a coin
it'll ease the pain of leaving
little drops of me behind
little dreams
a quaint juggling of beliefs
by a skilled fool.
|
קול מהדהד
בחלל כואב
רק עתה הבנתי
שזהו קולי
צורח במלוא ריאותיי
עלייך.
|
ידי על גזעך
אך איני מרגיש דבר.
היכן החיים עליהם סיפרו לי
|
ולאחר שתקרא ותקרע, תכתוב חדש ותשכתב,
אז סוף סוף יהא בידך שיר אשר תשנא
על יומרנותו, על טיפשותו, על חוסר יכולתו
להיות השיר הטוב ביותר שנכתב אי פעם.
|
אני הוא העץ והעלה
התפוח והתולעת
השן והחור
|
אך בעודי מרים מבטי השמימה
שנאתי כזוג פנסי ערפל
המפלחים את שחור כיפת המרום,
ישטפוני גלי הרחמים הקרירים.
טעות הייתה בידי
|
מקשיב
עת הגרגרים לוחשים סביבי
חיכוכם האיטי
כהרמוניית אהבה
|
והשתקפותי במראה
מוחה דמעותיה
מביטה בי בבוז
"עצור בכייך יצור עלוב
עשה משהו כדי להשיב אושרך."
|
ואני
שואף אוויר קריר
ונושף
עוטף האנשים סביבי
בכפור משתק,
מוציאם מזרם הזמן.
|
בין הסדינים
עולם נפרש -
עולה ויורד
בגלים המתמשכים
עד האופק המרוחק.
|
ביער הקודר
שוב משוטטות רוחות,
עקבותיהן זוהרות
על שביל האספלט האפור
|
ובעוד פי נפתח
לאמר את
שלא אוכל לקחת חזרה
יאט
הזמן
את
מהלכו...
|
ורוח אלוהים מרחפת
על פני שבילים ריקים
ומדשאות מטופחות
|
אין בי הכוח לחסמך מנתיבך.
דרכי הגורל פתוחות לפנייך
משתרעות לנצח ומכוסות ערפל
ואין אדם, חיה או אל
היכולים לאמר מה נח בסופן,
אף לא את.
|
ואם אגע
בידיי הרועדות
בגופך,
משיל עור ובשר
תחפושת ומסיכה...
|
"מעריץ את ניחוחך!"
זעק הפרח לאישה
מתהדרת במים מבושמים,
רגע לפני
שרמסה אותו בעקבה...
|
הכאב יביא ברכה
הרי בלעדיו אין גבורה
ואני,
גיבור לעמי, גיבור לאומי.
|
בחדר לבן עם מגזינים
היקום משתולל.
מגדלי ענק של אפשרויות
מתנוססים ונטרפים
|
מתנשם אני בכבדות
אין זה הוגן!
כבר התשתי כוחותיי
כדי להגיע לנקודה זו...
|
העולם זריז הוא,
יודע אני.
אך אולי בכל זאת,
מישהו
רשם את המספר?
|
האם מאבני הרצפה
צמח לו פסל,
כאבולוציה טבעית
של סלע
השואף לחקות
אדם?
|
מחשבותיו כסופה
אשר גשמיה,
נוזלים דרך עפעפיו
ומסמנים דרכו,
נמוגים יחד איתו.
|
ראה
כיצד פרש הגוזל כנפיו
כנפי הנשר הזועם והבז הדורס
ידיים רכות לטלפים נקפצו...
|
רוח.
יושב על ספסל.
רכותי נלחצת מול קושי העץ
מתאימה עצמה לחפץ
שאמור להכנע לי...
|
התתמהו,
כיצד שיניים כה קהות
מסוגלות לנשוך כה עמוק?
|
שפתיו זעות במקצת
מעלות שפה
הקיימת כדי להישכח.
צללי עיניו נמוגו
פליאת עולם מחליפן
|
וזמן רב לאחר מות האדם
עוד רועמים תותחים
יורקים קליעים חלולים כנשמתם
כנגד העצים והסלעים הדוממים.
|
תולעים של מחלה ואבל מתפתלות בבטני
עיניים מזוגגות ובוהקות מביטות ממראתי
זיכרון דהוי של סמים ואהבה
ועתה אין לי לא זה ולא אותה
וגם לא שלווה.
|
לעולם תנסה נפשי,
מרוחה בצבעים משתנים
כה מבולבלת,
לנתץ כבליה
|
חשיכה היא כל שאני רואה,
אך החשיכה מלאה צבעי זכרונותי.
הדממה מחרישה אותי בשאגתה
צורחת את שמי שוב ושוב
מגרונות אלו שהכרתי.
|
סמלים מיסטיים בדמי בוערים
מזמנים את רוחות השיגעון
שיבואו וינסכו בי את כוח גורלי
|
מוצא אני עצמי תוהה לעיתים
על מנת חלקי כילדה האמצעי של האנושות.
וכילד אמצעי, מרגיש אני דחוי ולא אהוב
|
מי השאיר כתם זה,
האם זו טיפה מדמו
של בורא עולם,
אותה הקיז בעמלו
|
גרגר אדום קט
עקרב אורב בשקט.
|
שוב אצטרך לקצצם
קצה נפשי בכאב המשתק
בדם ובסבל המיותרים.
לא ביקשתי כנפיים אלה
מיהם אלה
המעודדים צמיחתם?
|
חזי נפוח בגאווה
הולך אני וראשי מורם
מרגיש כהרקולס בן זאוס,
אך את זאוס שלי בעצמי הולדתי.
מרגיש עתה את מבטו נח עלי
בחיבה וגאווה,
על אהוב האלים.
|
ומולי-
אדמה שחורה עפה לקראתי
כקיר חתום וכועס
עזבתיה לאוויר
ועתה חזרתי לשלם...
|
בצעד החלטי
חציתי גבול חלום ומציאות.
בנוף ילדותי מצאתי עצמי
גופו של ילד קטן ומפוחד
שימש כגופי.
|
ואני,
עיניי יבשות וליבי רטוב,
עונה לה,
מקפיץ את דבריי כאבן
על בריכת הזמן
|
ובין השברים הרקובים,
שוכב ציור ומדמם צבע אדום
חובט בריצפה המאובקת
בהתפתלויות גסיסה...
|
וכל אהוביי ושונאיי
משתחווים כשחקנים משובחים
ביצעו היטב תפקידם,
חיוכים מרוצים מרוחים על פניהם
|
מימיני,
מרגיש מבטי השנאה
הנעוצים,
דרך פלסטיק, מתכת...
|
מתבונן בזכרונות
המשתרעים על העמוד
מזכירים לי
את תבניות הורידים
|
מחלוני נשקף
נוף חומר גולמי
מנסה אני לצייר בו קווים ישרים
הגיוניים.
|
אשליות משולשות
הנתוות מהזיות כפולות
מרכיבות מציאות אחידה
|
הזהו העולם שחלמתי?
עתה נראה שפשוט נחלמתי
יוצרתי
|
.
כמהתי להשאר שם,
בעולמה המדהים.
אך כשראיתי השתקפותי בעיניה
הבנה הטיחה בי אגרופה.
"אין מקום כאן בשבילך",
לחשו עיניה,
|
זמן זה הוא הסתיו
של עונות יומי.
|
את כדורנו,
אתווה כריבוע
עד שייעצר הוא בחריקה
בחלל הריק
|
טיפות נופלות
ממכחול אלוהי.
צובעות
אותי ואותך
בצבעים ייחודיים.
|
כאילו לקחה השמש
מכחול בידה
וציירה בנפשה
כתום לוהט
ואדום רותח...
|
מדוע מצמצתי?
וילון החשיכה ירד עתה
על חלוני.
ובין צללים שחורים
ישנו צל אפל אף יותר,
ידו מונפת לעברי בשלום.
|
אודה כי כואב הדבר
לתקוע המסמרים
דרך פי
ולהעביר החוטים
דרך אפי
|
הייתי רוצה
לרוקן גולגולתי ממוח,
למלאה באדמה וזרעים,
כך שמראשי יצמח עץ אלון
שורשיו עצמותיי
|
הזמן אינו מחולק יותר
לשניות ודקות,
אלא למאבקים קצרים וארוכים,
המרכיבים חיי
|
בקליפת ביצה נולדתי
ושם אני עדיין,
נאבק ונלחם
כנגד המחסום הלבן,
הקשה.
|
מתחת לשיערי
מחביא אני קרניי
קרניים קטנות הן
ואינן משוננות
אין בכוחן להזיק לנפש חיה.
|
ואני מצידו השני
של מתרס קיומי
מתמזג באנחה עם כיסא...
|
כמה פעמים עוד אפשר,
לחשוב את אותה מחשבה?
לראות את אותם פנים ולהפגין את אותה הרגשה?
|
עתה,
טיפה אדומה תופחת,
משקפת את עיניי המתרחבות,
את חוורוני המתפשט.
|
שוויי נמדד
בהבל פיהם
של משועממי התרבות.
|
כמה אני לאבד עצמי,
לטבוע בים הגופות האנושי
להתמזג עם הרגע,
את שליטתי אז אזנח
ולגופי אתן את זכות ההחלטה.
|
בין מגדלים מטים ליפול
ושדות אין קץ
בין ירכיים מוצקות
ושפתיים רכות
|
שוב נספגו התווים השנואים
לתוך רשתות עיניי
צורבים תעלות בבשר מוחי
כחומצה המלחשת צערי
|
שם,
נחים הדייגים לבני הזקן
מוכתמים ומצחינים
ערניים באדישות קבועה.
ולידם,
מפוזרים פנקסי כתיבה
ועפרונות מושחזים כסכינים.
|
לפני כמה שבועות נגשה אלי אישה
יפה
מחזיקה ספר קטן וכחול
בתוכו הברית החדשה או
כל מה שהיא מאמינה בו,
|
ודווקא כשאני מוקף בנוצרים
ומוסלמי אחד,
הרגשתי יותר יהודי מתמיד.
|
She looked at me, silent. No emotion twisting her lips,
those lips I could draw perfectly with a little paint on my
tongue...
|
אל הארכיון האישי (42 יצירות מאורכבות)
|
|
גם אני ראיתי
אור היום בבוקר,
אז מה?
עוד סופר כושל |
|
