|
"כבר שבוע אני נתקע
בקירות", אמרת,
"ושופך תכולתן של כוסות על שטיחים
יקרים, ובוהה
|
שגרה
כזאת של מוספי שבת ומרק עוף
והגורה שבתוכי מייד מצטנפת
|
שוב מתעסקת עם הזמן,
מעניקה לו טובות הנאה מתחת לשולחן,
מפזרת חסדים בקרן רחוב חשוכה
|
לכתוב עברית לכתוב
סחרחורת לחכות למבט
|
הסתיו התגנב הנה
מבלי שחשתי בו
|
לקיץ הזה יש ניגונים
שלא היו פה קודם
ומי
אם לא
אני
|
וחושבת איך בכל שנה בקיץ
הלב שלי מתמלא בך
כאילו נזכר
בכל מה שלא התגשם
(זה היה מלקוש,
ואני טעיתי לחשוב -
זה החורף).
|
וזה שעון, אומר לי
שסתיו, וששלכת, ושעוד
רגע תלך, כי הזמן הזה תמיד מבריח
את האהבות שלי לאפריקה
|
הקור הזה בכפות הידיים,
המחשבה שתמיד יש מישהו בבית.
|
זו לא מטאפורה לחוסר אונים
|
הפחד אמר
לשים ידיים על הראש.
|
פותחת את הרוכסן
ומכניסה אותך אליי
בתולין של רגשות
|
דבר מה נושם יוכל לנבוט כעת.
|
וחושבת איך אהב אותה
בלילה ההוא, הראשון, בכפות ידיים
שהזקנה והעמל חרצו בהן קמטים,
ואדיות לאהבתו אותה
|
ומה אתה בכלל מרשה לעצמך
להיכנס לתוך אחר צהריים חמסיני כזה
ולתהות מי זאת אהבת חיי
|
הן חומקות ממני ואין בי תשוקה פרועה
לצאת למרדף שליפת אקדחים מהירה מבט
אדיש ארשת של מישהו שלא בוכה אף פעם.
|
הבט!
אני נשפכת
ותל אביב כולה רוחצת בי
|
מילים מנתצות בי תרפים אלילי כוכבים של ימי קדם
ובעדן נשקף אתה
כמיהתי
|
משהו מוכיח את עיניה והיא סתו כל כולה
ובי אבדה הלהבה הצלובה שהייתה ש
|
הנה אני,
כאן,
שואפת קרטון,
מצפה עצמי בפלסטיק,
הכול לחינם.
|
להשתאות על ההמון שמזדחל בצפיפות
לא יודע איך קוראים ל
|
'מין זה סוג של בלגן', דיברת
אליי כמתוך שיר.
|
"לא נצטרך לדאוג" אמרת,
"הילדים ידברו במבטא מושלם,
במדפים בסופרמרקט יהיו תמיד דגני בוקר
במאה ארבעים ושניים סוגים".
|
ובחלומך ראית ילד
שעיניו מהמקום ההוא
שהיית בו, שאליו את מטפטפת את עצמך
בשירים,
|
ואני ידעתי שאני אבל בגללך",
הוא כתב.
|
אבל אני חשבתי שהאיש שמוטל שם
הוא סבא שלי
שבכל ארוחת שבת קידש על היין במלמול שמהירותו מתגברת והולכת
כרודף אחרי האלוהים שאיבד בגרמניה
|
|
|
אז רגע. לא
הבנתי. אני
מפרסמת את
במה-חדשה ב-במה
חדשה עצמה? אז.
רגע. לא הבנתי.
אה, אוקיי.
טוב חב'רה, סגרו
את החלון, כנסו
שוב פעם. |
|
