[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אנטואן א. פלרי

אל היוצרים המוערכים על ידי אנטואן א. פלריאל היוצרים המעריכים את אנטואן א. פלרי
חייל ולכן נעלם לפעמים, מצטער אם מגיב באיחור או
אפילו לא מגיב בכלל - לא תמיד מוצא את הזמן לכך,
ולכן מבקש סליחה מוקדמת.

{+} למען הסדר הטוב החלטתי להעביר כמה מהיצירות
היותר ישנות שלי אל פינת הארכיון - זה לא אומר שהן
נשכחו או שהן פחות טובות חלילה, אתם מוזמנים לקרוא
ולהגיב על כל היצירות (גם אלו שבארכיון כמובן).
++++++++++++++++++

עוד אבוא אל סיפך / נתן אלתרמן

עוד אבוא אל סיפך בשפתים כבות.
עוד אצניח אליך ידיים.
עוד אומר לך את כל המילים הטובות,
שישנן,
שישנן עדין.

כי ביתך העני כה חושך לעת ליל
ועצוב בו ודאי לאין סוף.
וחיי שכרעו בלי הגיע אליך,
הוסגרו לחוצות ולתוף.

אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה.
את פולחת כזכר נשכח.
הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה,
הדממה הזאת
היא שלך.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
"אבא, נכון שאני במבי?"
"מה פתאום? את תמר."
"לא, אני במבי."
"למה את במבי?"
"כי אמא של במבי מתה, ועכשיו גם אמא שלי מתה, אז אני במבי."

אהבה
הוא התקדם לעברה, עומד קרוב יותר אליה, אך לא קרוב מדי. הוא
עמד על סיפה של הדלת האחורית, משקיף עליה כשהיא לא שמה לב.
מקווה שגם היא משקיפה עליו כאשר הוא מפנה את מבטו ממנה.

היא לא זוכרת שום דבר. חוץ מהריח. ריח הביוב וריח הקיגל המתבשל
לאיטו לאורך הלילה, ריח מי שטיפת הרצפות המרטיבים את שיערה,
ריח הזיעה החמוצה והבל הפה המתנפלים על כל אלו. היא זוכרת את
קור האבנים בסמטה. היא לא זוכרת שום דבר, חוץ מהמגע החד
והמחוספס; מגע שמוטח בה,

כאשר הרמתי את מבטי נגלו אליי מבעד לחשכת הבית זוג עיניים
אדומות ויוקדות כאש. לבי נמלא אימה. טרקתי את הדלת במהירות,
נעלתי את המנעול, נשענתי בגבי על הדלת, עצמתי את עיניי וניסיתי
להסדיר את נשימתי. כאשר פקחתי שוב את עיניי נגלו אליי פעם
נוספת אותן עיני שני...

אבל אי אפשר היה להגיד על צ'אקי שהוא לא סוס מרוץ, למרות מראהו
המוזר והמעוות, למרות יכולות הריצה המוגבלות שלו ולמרות שאף
פעם הוא לא הצליח לעקוף סוס כלשהו ולו לשנייה, צ'אקי היה לוחם

אני הרועה בשושנים. תפקידי הוא לדאוג להן, לאכסן אותן במערה,
ובבוא היום גם להוציא את הגבעולים ועלי הכותרת היבשים ולקבור
את הצנצנת בחלקת הקבורה שמימין לשדה. אני הרועה בשושנים, ואני
גם הקברן.

כאשר הוא ישב כך לבד במשך הרבה זמן, הוא נהג לפתח לעצמו תחביב
קטן. הוא היה מתבונן בתמונות שפיתח, מתבונן ברגעים המאושרים של
לקוחותיו, ומרגיש שהוא חלק ממשפחתם.

ייסורים
אל תטרחו להבין אותי, כבר הפסקתי לחפש הבנה. אני מכיר את עצמי
כבר שש-עשרה שנה ועדיין לא הצלחתי להבין, כנראה שגם אתם לא
תצליחו.

אהבה נכזבת
למרות שהיינו מתראים רבות ומדברים בכל יום במשך שעות, לא
הפסקתי לדמיין אותה במוחי, לשוחח איתה גם כאשר היא איננה
נמצאת, כל רגע בלעדיה הפך לרגע דל וריקני, הייתי חייב למלא בה
את חללי חיי.

חוסר אונים
הרכבות שפספס משאירות בלבו חותם מצולק של אכזבה מהולה בייאוש,
ולעתים נדמה לו שזה ייעודו - מפספס הרכבות הנצחי... כך הוא קרא
לעצמו, דורך על יבלותיו ועל פצעיו הפתוחים, רק כדי להכות על
חטא ולחוש בכאב השורף בנפשו.

באותו הערב הוחלטה ההחלטה שממנה פחדו ונמנעו עד עכשיו. הוא ידע
שמרגע זה שהוא מוסר את אשתו, אהבתו היחידה בחייו, למוסד - אין
דרך חזרה. הוא ידע שתאבד לו לנצח, הוא ידע שלא יהיו כאן פעימות
בודדות אלא אלפים שירחיבו את הנצח. אך זו היתה חובתו. הוא איבד
אותה.

ולמרות שאני הולך למסיבות מאז אמצע התיכון, מעולם לא הייתי חלק
מאותו שלב מיטוזי, מעולם נפשי לא מצאה לה זוג, תמיד חזרתי אל
המיטה הקרה, חזרתי כלעומת שבאתי, התמודדתי באומץ עם הרגשת
הבדידות ונתתי ליאוש ולריקנות לחדור אלי ולכבוש אותי במשך כל
שאר השבוע.

בראותו אותה הבין שדבר נפלא שכזה לעולם לא יהיה שלו, לעולם לא
תהיה לו ילדה משלו, ילדה יפה וחמודה שתאהב אותו ותתפנק עליו.
לעולם לא יהיה אב, לעולם לא יחזיק כף יד קטנה בכפו המגושמת.
החיים לפתע נראו לו ריקניים כל-כך בלא ילדה שיגדל, בלא אהבה
לצדו.

כעשרה חודשים לאחר גיוסו פרצה המלחמה. כששמעתי על כך בחדשות
רציתי לנסוע כל הדרך לצפון על מאתיים וארבעים קמ"ש ולהחזיר
אותו הביתה. לילות ארוכים לא יכלתי להרדם, מתהפך במיטתי מצד
לצד - השרוך הקלוע בצבעי תכלת-צהוב על כתפה של מש"קית השאול
רדף אותי בכל עת שרק ניסי


לרשימת יצירות השירה החדשות
תחת שמי העופרת
נחפש מוצא לסומק
נחפש חירות לפעימה,
במקום אחר.
אמרי-נא אחותי את.

כמו פרש חמוש על סוס שחור
את דהרת לתוכי,
בזזת והרסת את כולי,

מן הצד מתבוננות בו
עיניים ירוקות נוגות,
מלאות באשליה שיסתדר,
מביטות בו בחוסר אונים,
מגיר מרירות מלוחה על הארץ.

וביער, הדם ניגר
מליבות העצים,
ושרף כבר אין
גם לא חיים.

געגוע
הצמידי את ליבי הכחוש אל חזך
וישמע הוא קול פעימותיך,
אולי יפעם גם הוא.

כמיהה
שיגעון של עצבות
מכרסם את הנפש
פותח פצעים
של יאוש וגעגוע
לחיים שאבדו לי מזמן.

קצרצר
גוף בגוף נוגע,
הופך לגוף אחד.

הנך יפה רעייתי,
הנך יפה עינייך יונים.
מבטך נח עלי גופי,
חודר אלי,
חוקר את מקדשי נפשי.

אמרי לי בפה מלא
אמרי לי במבט בוהה
אמרי לי במילים של דם
שלא אוכל אהבך שוב לעולם.

אהבה
אמרי לי שזה נכון,
שזו לא יד הדמיון
המשטה בנפשי
וגורמת לה להאמין
שגם את אוהבת אותי.

אהבה
את לי גן עדן
ובחדרי ליבך ארקד
עת אתמלא באושר
עת אראה חיוכך

אהבה
בואי כלה.
את כל המילים שאבדו לי
בינות לשפתייך,
ארדוף ואצוד

אהבה
הסתכלי לי בעיניי,
אמרי האם חזרת אליי,
אולי זה יותר מדי,
אהבי אותי ודי.

אהבה
בכל עת שאתבונן בדם,
אזכר בשפתייך הדקות והענוגות
כחוט השני,
ודם אהבתי עודנו עליהן.

הוא מחטא את הפצעים
עם אלכוהול וסמים,
מנסה לשכוח
ואולי טיפה לשמוח

מרגיש את חום נשימותיך
כנגד עורי הקר,
את מפשירה את לבי,
בפעם האחרונה.

אהבה
עינייך פולי קפה
לוהטות מן הכבשן,
אדומות מקלייתו
של הלב.

אהבה
הייתי בשאול
דיכאון עטף את נפשי
ראיתי את המוות, כאשר לא היית איתי

יונתי פסעי נא מן השובך,
שובי ונוחי על ניצת הפרג.
בתאוותי אובה לאוהבך,
תעיתי עת עטיתי מסיכת כמיהתי,

המלחמה הראשונה שלנו יחד,
אל תבכי - אולי לא אחזור,
הלב הזה שלי - זורם בו דם שלך,
אהובתי - לבי שלך,
עשי שהכאב בו יעבור.

שכול
עם צחוק ילדותי
וחיוך שובבי
ומבט עיניים שאומר:
"מי צריך בכלל להתבגר?"

אני פוחד
מהערפל הסמיך
שנסוך בעיניך
ומביא איתו מטר

אהבה
הרי את מקודשת לי
לי, ורק לי, שלי.
עמדי לידי
התקדשי באהבתי.

ילד שהולך לישון
עם ההורים
ולא משנה שהוא מפריע
כי המפלצות רודפות

כבר התנדף ריחך
מעל למצעי מיטתי
ואיני מוצא את מתיקותך
למלא בה את נשימתי

אהבה
כבר שמעו הכוכבים כולם
כמה שאת יפה.
כבר ידעו הארזים כולם
כמה ירוקות עינייך

כמו שיח ורדים
קוצני
את מסתלסלת עליי.

אני עוזב אותך,
את לא צריכה אותי יותר,
מהמלחמה הזו אני לא חוזר.

לא כל הנשים קרות,
רק האישה שלי,
לא תשקוט עד תכרות
את זרועות אהבתי.

החיים מעתה חולפים על פניך,
התנחם - הם חולפים.
שקע בתרדמת של חיים
אי אפשר אחרת,

ובקור של הלילה
רק המים עוד חמים
מכוחה של השקיעה.
הרוח מכה בגוף העירום
שרועד מקור ומפחד
של חרדת נטישה.

בתוך חדר לבן מאוד,
מוקף בגלולות צבעוניות,
כבול אדם
שמנסה לברוח מעצמו.

צמד שירים
צינת הפלדה
מלאה אותי בקור
ותחת יריעת הגשם
הלכתי לקבור

לחייך אהובתי,
לחייך אהובתי,
אני שותה לחייך
ולחיי אהבתך החדשה

באותו לילה,
כאשר פגשתי את אותם שמי שחור,
האפלה עטפה את נפשי

מילים אלו לא תקראי לעולם,
לא תדעי שאלייך כוונתי,
שאלייך אהבתי.

כמיהה
מחזיק אותך בידיים חסונות,
נושק לשפתייך בשפתיו המורעלות,
כובל אותך סביבו
בשרשרות חלודות.

אהבה
לפעמים
בחיבוקך אני נמוג,
נשאב אל תוך גופך
וליבי הופך-הופך

לשווא אבנה את טירותיך
לשווא אשיר תחת חלונך
לשווא אוכל
לשווא אמות.

בואי אליי
הסירי רעלת העתיד מעליך
גלי לי את סודך
מי את?

אני צועק לך,
החייני,
אך באפך אין נשמת
רוח חיים.

רק תשקיף מן הגבעה
לאחר שתחצה את היערות
המרוחקים מן השדות
והאפופים בערפילים

אהבה
עת השתקפו הכוכבים
מהרקיע אל הארץ,
בטרם הפשירו השלגים -
נמס לבי.

ובאותו יום מאושר
בו אקיץ מתוך חלום,
סיוט,
זה ששמו חיים.

אהבה
הצמידי שפתייך למצחי
רק לעוד רגע אחד
וינוחם לי.

כמו נר העומד אל מול המשב
אני דועך אל תוך עצמי,
נמס ונכבה לאט,
מחכה לחשיכה עוטפת,
וכבר השלמתי עם חיי;
קיום ללא צללית.

עורי עורי עלמתי.
נקרעה ונשרפה שמלת כלולותיך
וירדה כבר האפלה על חופתך,
התנפצה הכוס והחמיץ היין.

בדידות
ואם אבכה,
מי ישאיל לי את כתפו?
ואם אטבע,
מי יושיט לי את ידו?

אם היית יודעת
כמה זה קשה
לנסות לשכוח
משהו שאתה לא רוצה,
אבל חייב
חייב.

הצלקות
הן אהבות
שהפכו לפצעים
והגלידו

שוב זה קורה
למרות שהבטחת שלא
ולבך ההומה
מתמלא בכאב
דואב

חנוקה
נשמתך בין נשימותיה.
ארוכה
עוד הדרך אל ליבה.

אבדה רוחי
נשבר ליבי
דעכה נפשי
ותפילתי


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
הרהור
ושאלתי את עצמי מתי מתחיל כאב בדידותנו, מתי החיים מתחילים
להכאיב לנו בעול משאם על צווארנו. אך לא מצאתי את התשובה, כי
ילדים בודדים ועצובים ישנם לרוב, ואולי מחשבות על מוות וקץ-לכל
אין להם עדיין, אך דבר זה אינו גורע מכאבם.

האם להיות גדול משמעו להבין ולדעת שאתה קטן? האם להיות גדול זה
לחיות ללא רגשות כי את כל הרגשות בזבזת על אדם אחד שפגע?

דע לך שאין עצבות גדולה יותר מלשבת על אדן החלון בשעת ערב, ואם
הגעת לידי כך דע שעל ספו של מצב גרוע במיוחד אתה עומד. שכן
בדידותך גדולה ואתה מתבונן בחיים מגובה ומצד הדרך, מחכה שישאבו
אותך אליהם.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
לפעמים העתיד מפחיד אף יותר כשהוא גלוי מאשר אותם רגעים בהם
הוא מסתתר בצל הלא-נודע. אתה אבוד, אני רואה זאת בעיניך. לכן
אגלה לך במעט, אולי הידיעה תקל עליך, אך אולי היא גם תאמלל
אותך ותקרב את ידך אל האקדח הקר - תגמול בלבך את ההחלטה.

מאז שעזבת אותי אני תוהה מי מאיתנו מת, כי שמעתי שאת עודך חייה
ומנצנצת בשמיים של אחר.

תני לי את ידך,
הניחי אותה על חזי,
את מרגישה אותו פועם?
זה בזכותך.




אל הארכיון האישי (14 יצירות מאורכבות)
די לאלטרנטיבות








די והותר מציאות


תרומה לבמה





יוצר מס' 67293. בבמה מאז 2/5/06 9:10

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאנטואן א. פלרי
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה